אהרוני – האיש הכסוף עם לב הזהב מגבעת אולגה
האסון האקולוגי האיום שפקד אותנו בחופי ישראל השאיר אותי הכי עצוב שאפשר, לא מבין אפילו למה אבל מראה של כל כך הרבה בעלי חיים גוססים ומתים, לראות את החופים היפים של המדינה נצבעים בשחור של זפת מכוער, זה דבר שמוציא ממך אמוציות מיוחדות.
טוב כמו כל אסון, אישי או ציבורי אתה בודק מה קורה עם הדברים הקרובים לך, ואני נבעת מהאפשרות שחוף השכונה זוהם, נוסע בטרוף לראות במו עיניי מה עשה האסון לחוף שלנו, נדהמתי לראות שהחוף נקי, כאילו החליט מישהו מלמעלה לפסוח על חלקת האלוהים הקטנה שלנו.
ואני הייתי הכי לא מופתע, לי היה הכי ברור שתמיד היה קסם מיוחד בחוף שלנו, משהו ששומר על הנכס הזה שלא יזוהם, ואני שוב מפליג לי במחשבות אחרות וחושב באמת בלי כוונה כלל על אהרוני אסייג, תראו אולי אני איש רגשן במיוחד, אולי הנוסטלגיה עושה אותי כזה, אבל להיזכר באהרוני זה סוג של תרפיה בשבילי.
האיש הזה עם שערו הלבן לבן, נראה לי תמיד כמו מן כתר על ראשו, משהו שהפך אותו להכי מיוחד.
אהרוני היה באמת אחד האנשים הכי טובים שברא אלוהים, אדם נטול רוע, מלא טוב עד להתפקע, לא היה מצב שהיית פונה אל אהרוני בעל ידי הזהב והוא אהרוני לא היה מתייצב מיד ומסייע לך ללא תמורה.
אבל הכי מיוחד היה בעיניי היה אהבתו האבסולוטית למשפחתו, האיש ממש ביטל עצמו רק כדי שלמשפחתו יהיה טוב יותר מן נתינה מטורפת כזו שגורמת לך לבדוק את עצמך, ולראות את הזוגיות המיוחדת של אהרוני ואסתר רעייתו
איזה יופי של פירגון הדדי, איזה אינטרקציה מיוחדת הייתה להם, איך הייתי נהנה לראות אותם ביחד, אהבתי את אהרוני, הערצתי אותו, לכתו המוקדם כל כך הפך משפחה אחת למרוסקת, הוא אהרוני הותיר בור ענק שלא יתרפא במהרה, ואני רבותי הכי מתגעגע אליו, יהי זכרו ברוך".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"