שרה שפלר – הקופאית המופתית , של קולנוע גל המיתולוגי בגבעת אולגה

זה מספר חודשים שמספר אנשים טובים במיוחד מפציר בי לנסוע לבית של "שרה שפלר" האגדית, זו שהייתה הקופאית המיתולוגית של הקולנוע האהוב שלנו, קולנוע גל. לא מבין אפילו למה, אבל העניין הזה שלה נדחק אחורה בזמן ונעלם לי, וככה סתם אפילו בלי שבכלל התכוונתי היא עולה לי בראש חזק בבוקר של שישי האחרון.

טלפון נוסף , אבי עובד שהביא לי את דמותה לראשונה והוא מסביר לי שוב באריכות את הכתובת, ואני כמו אני כמובן דופק על הדלת הלא נכונה, בחור שאני לא מכיר פותח את הדלת, אני מבקש סליחה, ושואל האם הוא מהשכונה? והאם הוא יודע היכן הבית של שפלר שרה? לא הוא אומר, וטורק לי את הדלת בפנים.

ואני נשאר נטוע במקומי, מנסה להבין את פשר ההתנהגות האיומה הזו, בעודי עושה עוד טלפון לאבי היקר, יוצאת גברת מאותו הבית הרע, ואני כהרגלי לא מתאפק, מפסיק את השיחה, ואומר לגברת, את יודעת, ידעתי שאתם לא מהשכונה, והיא ככה מביטה באיש המוזר הזה, ושואלת סליחה לא הבנתי, לא חשוב אני אומר, אני ידעתי שאתם לא מהשכונה מהטעם הפשוט שאין מצב בעולם שמישהו שגדל בשכונה היה טורק את הדלת למישהו בפנים!

היא מנסה להשיב,  ולי באמת אין עניין להמשיך את השיחה העלובה הזאת, כך או כך אני מגיע לבית של שרה, בית קרקע, את הדלת פותחת לי מטפלת פיליפינית טובת מראה, אני מציג את עצמי בפני שרה, והיא שרה בטבעיות מפתיעה זורמת איתי כמעט במיידי.

תוך כדי השיחה אני כועס על עצמי, איך יכולתי לחשוב לפספס את האישה המופלאה הזאת, ניצולת שואה, אחת שהייתה באחת הגטאות האיומים, הייתה ושרדה, אישה שלא נתנה לזוועות להפוך אותה לממורמרת סדרתית, מקימה משפחה לתפארת ועם הקמת הקולנוע הופכת להיות הקופאית הראשונה והאחרונה.

ותחשבו עכשיו על אישה בת תשעים ושבע שמספרת ברהיטות מדהימה איך הגיעה לארץ ישר למעברת אגרובנק, ואיך החליטה להשאיר את הרוע מאחור ולהתרכז בחיים.

אישה אשכנזיה מלאת אהבה לתושבי השכונה, תושבים שעטפו אותה באהבה, והיא בדרכה החזירה להם אהבת אמת, כן היא אומרת קצת קשה לי לבד, הייתי רוצה לראות יותר אנשים, לדבר על החיים בכלל.

ואני יושב מוקסם, מלא הערצה לאישה שהיא גדולה מהחיים, ונותן לעצמי הבטחה שאני יבוא לשבת איתה בכל הזדמנות, (אני בהחלט חושב שהיא תשמח לראות אנשים נוספים שיבואו לשמש לה לחברה) שרה היא דוגמא ומופת לאופי האנושי! ליכולת של האדם להמשיך הלאה בחיים למרות הכל.

היא שרה אולגאית גאה, מלאה בטוב מוחלט, אני באמת מאחל לה אריכות ימים וצלילות דעה בדיוק כפי שהיא עכשיו".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"