"הקבב של לאה" – המסעדה האותנטית של גבעת אולגה

"הקבב של לאה" – המסעדה האותנטית של גבעת אולגה עם ריחות הבשר והעמבה שנידפים לעבר בתי השכונה

יום שישי של בוקר, יום חופש דיי מפתיע, ואני עושה טיול של בוקר לשכונה, מין טיול כזה שתמיד עושה אותי מאושר, רוח הבוקר עדין חסה על הצועדים ודוחה את החום הנורא לשעה או שעתיים, ואני בכלל בלי שהתכוונתי חותך מהמסלול הרגיל של לים האהוב ונכנס לשכונה, הרחבה של קולנוע גל של פעם שוממה, רוכל מזדמן מנסה למכור פירות שראו ימים טובים יותר, ואני ככה מביט בעצב מסויים על המרכז שהיה הכי שוקק בימים של אז, קקב היהלום ממול ואני מיד מסתכל כאילו כחובה על הצד שמנגד, שם היה דוכן או בשמו המקורי,

"הקבב של לאה", תראו יש דמויות בשכונה שהן סוג של קלט", משהו מיתולוגי, אלמותי שכל מי שגדל בשכונה נושא אותם בתוך נשמתו, לאה מהקבב מתאימה בדיוק להגדרות האלה, היא פתחה את חנות הקבב אחרי איש שהיה אגדה בפני עצמה, חייואוי", האיש היה פנומן, הקבב באמת זרם לו בדם, שלאה לקחה את המקום כולם הרימו גבה בתמיהה, שהרי ביננו מי יכול להחליף את מסי?

ולאה לקחה את המקום וממש סוג של פלא היא נכנסה למקום כאילו היה שלה שנים, היה בלאה משהו אחר, האשה הזאת היתה מלאה בטוב, היית מגיע אליה ומבקש פיתה עם קבב, לפני הקבב קיבלת חיוך ענק, תמיד היה מלווה בשאלות לשלומך, והקבב המדהים שלה היה מחובר בים של אהבה, מהר מאוד אנשים שכחו את חייואוי, והמושג קבב הפך להיות שם נרדף ללאה.

הרבה פעמים האשה הנפלאה הזאת הייתה נותנת לך עודף יותר ממה שבאמת הגיע לך, אנחנו החברים תמיד אבל באמת תמיד הערנו לה על העניין הזה, וכמובן שתמיד החזרנו את הכסף העודף, שנים אחרי הבנו שאולי היא המלאכית הזו לא בדיוק טעתה, נראה לנו שלילדים שנראו לה אולי חסרי כל היא נתנה יותר בכוונה.

ועכשיו תחשבו שכל הטוב הזה היה בתוך אישה שחוותה שכול( בנה האהוב נהרג במלחמת יום כיפור) בדרך כלל אנשים שחיווי כזה כאב הפכו שלא באשמתם למרירים ולא נעימים, לאה דוקא לקחה את השכול למקום של אהבה, של נתינה, מדהים, שהלכה לעולמה, לקחה את המקום ביתה מאירה המקסימה, שלצערי גם היא הלכה לעולמה והיא בדמי ימייה

היה במאירה את כל התכונות שהיו הופכות אותה גם להכי אהובה לכתה היה אבדה בלתי נסבלת, ועכשיו אני מביט ככה על המבנה הרעוע שנותר כמין גלעד לזכרה של אדם קסום, וככה מעיף עוד מבט אחרון, ואולי זה השמש שיצאה במלוא עוזה או אולי ההתרגשות אבל היה נדמה לי שראיתי לשנייה בלבד את לאה חולפת כולה לבן, מחייכת אלי את אחד החיוכים הטובים שלה, כאילו מנחמת אותי ואומרת את המשפט המיתולוגי שלה, הכל טוב עיוני"

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"