"אריה. אריה. אריה אריה אריה" – מוטי עטיה – השוער האגדי של הפועל גבעת אולגה

"אריה. אריה. אריה אריה אריה" – מוטי עטיה – השוער האגדי של הפועל גבעת אולגה

"יום שבת, מוקדם בבוקר, כולם ישנים ואני עושה מאמץ נוסף לתפוס עוד שעת שינה ללא הצלחה יתרה, שם עלי משהו קליל ויוצא להליכה של בוקר סולו, באופק הלא רחוק יער חדרה ואני מחליט לשנות מסלול וללכת לכיוון, עובר את הקניון החדש, מול ים", מסביב טרקטורים במנוחת שבת, חפירות איומות בכל מקום, ואני כבר כמעט לא מזהה את המקום הקסום הזה שהיה מין פיסת טבע יפה.

האקליפטוסים התמירים שנותרו איבדו מגובהם והצבע שלהם הפך מירוק עד לאפור מדכא, עוד כמה מאות מטרים ואני במגרש הפועל אולגה, ועצבות גדולה נפלה עלי, המגרש שהיה חלק מהנוף האולגאי הפך לחורבה עלובה, הרוסה, וכל כך שוממת".

צריך להבין, הפועל אולגה לא היתה קבוצת כדורגל, הפועל היתה סוג של דת, שעה עשר בבוקר ומאות אוהדים עושים דרכם למגרש, חצי מהם חובשי כיפות, והמגרש והשחקנים הפכו לשעה וחצי לאלילים הבילתי מוכתרים שלנו, למשחקי חוץ היו מגיעים מאות, גם למגרשים שאף קבוצה לא היתה מעיזה להגיע עם האוהדים שלה, אנחנו הגענו!!

ושם ידעו, עם האוהדים של שכונת גבעת אולגה לא כדי להתעסק, אלילים היו וחלפו, ואנחנו נצרנו אותם בלב שלנו, וככה אני עדין משקיף על המגרש השומם, ונדמה לי שאני שומע הד חזק, אריה אריה אריה, וידעתי ההד הזה הוא שייך כולו למוטי עטיה, הילד הזה, שהיה השוער המיתולוגי שלנו,
הפך את הכדורגל לסוג של אומנות, לא גבוה במיוחד, צנום, וכולו עשוי מגומי, אומרים ששוערים צריכים להיות קצת מגנונים, ובאמת אני לא יודע אם למוטי הייתה שריטה משלו

אבל האומץ שלו לקפוץ על הרגלים של השחקן שהגיע במהירות מטורפת מולו מחייבת אותו להיות לא רק אמיץ בצורה מפחידה אלא גם מחויב טוטאלית לקבוצה.

מוטי היה שוער של אחד בדור, אחד כזה שיכל להיות בכל קבוצה נחשבת אחרת, אבל הוא בחר להיות איתנו, וקולות אריה אריה אריה אריה אריה, היו כל כך מצמררות וכל כל נכונות, מוטי שלנו לעולם אתה אחד".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"