"דווידו! העגלון, ששימח את ילדי גבעת אולגה והפך את ביתו לביתם
"דווידו! העגלון עם הכרכרה המקושטת ששימח את ילדי גבעת אולגה והפך את ביתו למועדון חברתי עבורם
יום רביעי, כמעט שבת, מין יום כזה שאתה יודע שהנה אתה מגיע מיד לחמשוש המיוחל, ואני עושה דרכי לבית סבתי הישן בפאתי אולגה ג', משהו מופלא, כאילו הזמן מלכת, שום דבר לא השתנה, עוד תוספת של חדר ועוד מחסן שנעשה בחופזה.
אבל באמת בכללי הבתים הישנים אותם בתים, המרכז המסחרי השכונתי אותה מרכז מינוס מספר חנויות שנמוגו עם הזמן, באופק הלא רחוק חוף הים ובניינים חדשים המדגישים באכזריות את ההבדל בין השכונה הישנה לעושר שממול, קול מוכר מהעבר מזכיר לי את אחד הדמויות הכי מרתקות בנוף האולגאי הנמוג דווידו!
דווידו – היה סוג של מותג אולגאי משובח, האיש הצבעוני הזה עשה אנשים מאושרים, חזותו הצבעונית, השפם הארוך והמטופח היה הסמל המסחרי שלו, אבל באמת את שמו קנה בזכות העגלה שקנה בנתניה. עגלת טיולים כמו בסרטים מלאה בשלל קישוטים מרהיבים, פעמונים בעלי צליל מלא שמחה, וכמובן הסוס המיתולוגי שלו שאותו אהב וטיפח, והעגלה ודווידו, הפכו במהרה לאטרקציה הכי נכונה בשכונה.
דווידו , היה מגיע למרכז ושם אנחנו הילדים היינו זוכים לעשות סיבוב בכרכרת הקסמים וזה תמורת גרושים בודדים, תוך כדי הנסיעה. דווידו, היה שר ומספר סיפורים בדרכו הציורית, אהבה האדם הטבועה באופי הקליל שלו הפכה את הבית שלו ואת החצר למין מתנ"ס" שכונתי.
ערב ערב היו מתכנסים כל נערי השכונה בחצר או בבית של דווידו, ואת קול צחוקם המאושר של הנמצאים היה אפשר לשמוע למרחקים, האיש היקר הזה היה חלק מחיינו, לטוב או לרע .הוא היה עוד חוט שמקשר ביננו לבין עברנו, ואנחנו נזכור את האיש היקר הזה בחיבה ובאהבה של אדם שידע לשמח אותנו בימים לא פשוטים, יהי זכרו ברוך".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"