"הסנוקר" שהיה ביתם של ילדי גבעת אולגה בימים של צנע ופשטות
יום שישי בבוקר, היום הכי נכון בשבוע, בחוץ חם ורק רוח אחרונה של בוקר שמגיע מהים מצננת במעט את האויר הלוהט, מדליק את המזגן ועושה דרכי לסופר לקנות כמה מצרכים אחרונים לשבת הקרבה. ברדיו שיר נוגה של זמר עתיק יומין, מזכיר ימים אחרים, ואני מקבל געגוע מוזר שמוביל אותי לשכונה.
לא יכול להסביר את הגעגוע המוזר הזה אבל הפעם הגעגוע היה מלווה במין תחושה של ריחות של אהבה, מרכז השכונה, הרחבה של קולנוע גל שוב שוממת, גם הרוכל הקבוע שישב בפינת הרחבה הבין את המצב השומם והעדיף להישאר בבית, ואני עושה דרכי לכיוון המרכז המסחרי, בואך המכולת של יצחק ה"פרסי".
נכנס למכולת ומבין את פשר הגעגוע, ריחות של "שיפקה", ומלפפונים חמוצים בתוך קופסאות פח, מעורבב עם ריח נפלא של דגים מלוחים מעבירים בי רטט של התרגשות ואני כבר מחליט לעשות את הקניות במקום, אני מתבשר שיצחק הפרסי כבר לא בין החיים, ואני אומר לעצמי עוד אושיה אולגאית הלכה.
כמה צעדים מהמכולת "הסנוקר", ואני עומד ומביט במקום שהיה לנו כמעט בית שני, תראו רבותי, המילה סנוקר אולי נותנת למי שלא מכיר איזה קונוטציה שלילית של משהו לא כשר, אבל לאלה ששהו במקום ימים רבים אני יכול לומר שהמקום הזה היה אחד הדברים הכי חיוביים בשכונה
אני שביקרתי במקום כמעט כל יום לא זוכר איזה פעילות לא כשרה. המקום נוהל עי" שלושה אחים, בלם, סעיד, שיבדלו לחיים ארוכים ונורי הגדול בניהם שהלך לעולמו. שלושתם השלימו זה את זה. לעולם לא הרימו קול מיותר, תמיד כיבדו אותנו הנערים, גם שלא היה לנו כסף ידעו לומר, "לא נורא תביא מאוחר יותר".
"הסנוקר" היה לנו לבית שני, בימים של חוסר מעש, בימים עצובים במיוחד התכנסנו במקום קיבלנו תה חם והעברנו שעה שעתיים של משחק מרתק, נורי ז"ל, האיש הזה שדמה יותר לפקיד בנק היה מין אבא שני, אחד כזה שתמיד ידע להגיד את המילה הנכונה, ובשקט הטוב שלו הצליח לתת לנו הילדים את התחושה שהנה יש עם מי לדבר וגם אחיו – סעיד ובלם היו אנשי שלום, כאלה שאתה רוצה לשמוע תמיד מה יש להם לומר.
ועכשיו המקום שומם, ובמקומו מוכרים בשר, ואני ככה שם את אוזני על החלון, ואני כמעט יכול להישבע ששמעתי את קולות הכדורים נוקשים זה בזה, ואת צהלת הילדים שכדור לבן נכנס, עוד מקום, עוד זיכרון שנעלם.
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"