סיפור עצוב על איש שמח ! סידו לוי מגבעת אולגה
שבע בערב ואני בדרכי הביתה, חולם על איזה ארוחת ערב חמה, טלפון קצר הביתה ואני מבין שארוחה לא תהייה, מקסימום טוסט עלוב, ואני במיידית חותך לכיוון השכונה מקווה למצוא איזה מסעדה או משהו דומה, ואני ברחבת קולנוע גל"
מחנה את הרכב, הרחבה כרגיל שוממה וערירית, שני קשישים תורניים יושבים בפינת הרחבה מדברים את עצמם לדעת, קבוצת צעירים קולנית במיוחד חולפת חסרי מסכות מתריסים לכל עבר, ואני עושה דרכי לעבר המאפייה המעולה של עטון" שם ליד הבנתי יש איזה אפשרות למצוא משהו ראוי לאכול, ואני מזהה משהו עצוב בשכונה, מין משהו כבד כזה שיושב כבד על התושבים, אולי זו הקורונה, אולי זו תחושת ההשתלטות של התושבים החדשים והבניינים החדשים והמפלצתיים שלהם.
אבל זו באמת לא השכונה שהכרתי, ואני הולך לכיוון וליבי כבד עלי, וכך או כך אני כמעט בלי כוונה נזכר בסידו", תראו סידו לא היה איש ציבור, לא היה איש עשיר, גם לא נשא באיזה תפקיד בכיר, אבל סידו היה אישיות יוצאת דופן!!!! מין אחד כזה שמקרין שמחה אין סופית, היכולת שלו לעשות שמח הייתה שם דבר.
סידו באישיות המיוחדת שלו ראה בלעשות שמחה לאנשים מין שליחות אישית, אחד כזה שדאג שלא יהיו אנשים עצובים סביבו, אבל מעבר לכך היה לאיש המיוחד הזה לב ענק!! סיפרתי לכמה חברים מהשכונה שאני מתכוון לעשות פוסט על סידו" קיבלתי תגובות מרגשות, מסתבר שסידו הצליח לגעת בהרבה אנשים, אחד כזה שראה איש או אישה עצובים במיוחד ראה צורך לעשות הכל כדי להוריד מהם את העצבות.
וערב סתמי אחד אני יושב עם חברים בקבב של יגאל במרכז המסחרי, ואל המקום נכנסת משפחה שאחד הילדים גורר איתו עגלת נכים, ומיד אנחנו מבינים שזו מסיבת יום הולדת לאב המשפחה, דקות חולפות ולזוועתי אני מבין שמי שיושב על כיסא הגלגלים הוא לא אחר מאשר סידו", הרגשתי איך הדם אוזל לי מהגוף, האיש היפה הזה, האיש השמח הזה!!! היה ספון בתוך העגלה המכוערת הזו.
והם המשפחה המפוארת הזו מנסה לתת קצת שמחה בלב של איש שבור, ואני לא יודע בכלל מה נכנס בי, אני קם ממקומי, לקול מחאת חבריי לשולחן, ניגש למשפחה ומבקש לומר מספר מילים, אומר את אשר על ליבי והוא סידו למרות מצבו העגום מבין היטב את שאמרתי ודמעות זולגות לו בשטף על פניו
, ואני רבותי חושב באמת, שהעצב העולמי, תפקידו הוא אחד להשרות עצבות על העולם!!! ואנשים כמו סידו" מפריעים לו לממש את יעודו, לכן הוא העצב הטיל על סידו השמח כישוף כדי להעלים אותו מהעולם בכלל ומהשכונה בפרט, לצערי העצב הצליח במשימתו, אבל לא עד הסוף.
שהנה אנחנו זוכרים את האיש, זוכרים את מורשתו, שהיא שמחה ועליצות, ולעצב אנחנו אומרים, אתה נכשלת, אנחנו תלמידים של מורשתו של סידו" ותפקידנו בעולם לעשות שמחה בעולם, מותו של סידו והוא בדמי ימיו היה יום טרגי במיוחד, בידו היקר היה כל כך אולגאי, כל כך מחובר לשכונה, שלכתו הוא סוג אובדן אישי לכל אחד מאיתנו תושבי השכונה, יהי זכרו ברוך".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"