ריבו – הצלם – אמן מגבעת אולגה

האמת היא שהפתיח שלי היה אמור להיות אחר לגמרי, משהו שכבר כתבתי אותו, היה מוכן כבר מאתמול, פגישה אחת שלי אתמול בלילה שינתה הכל, פגישת חברים סתמית בשכונה, ביקור חברים באולגה ד' ואני בדרכי הביתה לראות את המשחק של הנבחרת (שוב אכלנו את הלב) ואני מחליט לנסוע דווקא דרך אלי כהן.

באמת רחוב שלא ראיתי שנים מבפנים, הנסיעה הטרוויאלית הזאת עשתה אותי איש עצוב מאוד, טוב תראו אני מכיר את השכונה כמעט מיום שהקימו אותה, אף פעם היא השכונה לא הייתה בדיוק שיכון בבלי!, אבל לראות את הבניינים העלובים האלה, מטים ליפול, מין שדרה של רחוב מלא בניינים רעועים מסוכנים לגרים בהם, מוזנחים בצורה פושעת, תארו לעצמכם שאני באתי מאולגה ד', והזדעזעתי!

הכביש של הרחוב כולו מלא מהמורות קשות, ולי נראה שלא תיקנו את הכביש הזה מעולם, ומימין לכביש הנורא הזה פחי זבל מלאים עד תום, ומסביב ערמות אשפה וחתולים מוכי מחלות נוברים בהם, ואני עוצר את הרכב, מסתכל מעבר, זוכר ששם מאחור היו מגרשי הכדורגל שלנו, ובמקום המגרשים מבצבצים להם וילות חדשות (לפחות לי) ואני קובע, ציקו אחד לא מספיק!!

פה צריכה לקום זעקה אולגאית מקומית כללית, לשלוח מכתבים לכל העולם ואישתו, להפגין או השד יודע מה, ככה אי אפשר, וככה אני נזכר שבעצם זו גם הייתה הדרך שלנו ללכת לים, דרך החולות, ואני נזכר דווקא בסיטואציה הקשה הזאת "בריבו", הצלם המשוטט.

תראו ריבו הצלם היה סוג של מותג אולגאי משובח, האיש היפה הזה, היה מגיע בקביעות לכל האירועים הנחשבים בשכונה, מימונות, מסיבות וכו, אבל המיוחדות שלו הייתה באמת חוף הים!!! שיקום אחד מתושבי השכונה שאין באלבומו תמונה או שתיים שצילם ריבו!

הוא ריבו היה מעמיד אותך לצילום כאילו היית באולפני הרצליה", מחפש את הפוזה הנכונה, את מקום האור הנכון, עד שהיית יוצא מדעתך, חופשי היית יכול לשמוע נערים צועקים, ראבק ריבו, צלם כבר!!! אבל ריבו היה צלם, אומן, מין אחד כזה שהתייחס לצילום במין חרדת קודש, ואנחנו כל כך מודים לך ריבו היקר שכל כך התעקשת, ועשית אותנו יפים יותר.

ריבו, במצלמתו היה ההיסטוריון שלנו, אחד כזה שהמצלמה שלו הייתה סוג של אנדרטת זיכרון, הפילם של ריבו הם אלבומי האהבה שלנו, ותקתוק המצלמה הוא בעצם פס הקול של תקופה. לך תסביר היום לילד שלך שפעם היה צלם, ולצלם קראו ריבו, והוא היה מצלם אותנו!!!!

היום כל ילד בן חמש עם איפון הוא צלם בפוטנציה, ריבו האיש היקר הזה עזב את העולם ואיתו לקח תמונות שעיצבו את חיינו, ריבו הוא אולגה, ואנחנו כולנו ריבו", אני כל כך מתגעגע לריבו', לתקופת התום הזו, מותו המוקדם כל כך השאיר שכונה שלמה נוסטלגית יותר, מתגעגעים יותר, והכי עצובים בעולם, יהי זיכרו ברוך".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"