חיים זכאי – הלוחם העז מגבעת אולגה

מוצאי שבת, השעה בערך שש וחצי, עושה טיול סתמי לכיוון מערב, רוח קרירה מפתיעה משהו מלטפת את פניי, מתעמלים חדורי מוטיבציה חולפים עטויי מסכות מבוהלים מהסיטואציה המוזרה של התקופה ההזויה הזאת, ואני מגיע לגשר בואך השכונה, על הגשר עשרות רבות של מפגינים ומפגינים מנגד, תקופה הזויה, כבר אמרנו.

ואני עומד מביט בשנאה הנשקפת מעיניהם של המפגינים שכל צד בטוח שהקדוש ברוך הוא בעצמו הטיל עליו את מלכת ההפגנה, ואני ככה סתם נזכר בימים אחרים, ימים שהמקום הזה שימש אותנו הילדים למין מגרש משחקים, יום כיפור בשכונה, השכונה לבושה כולה קדושה, כולם עסוקים בהכנות אחרונות לתחילת החג הקדוש, נשים טורחות להכנת הארוחה המפסקת, והמוני תושבים עושים דרכם לבתי הכנסת שהם לבושים לבן ועטויים בטלית, בתום התפילה כמן חובה לא ברורה היינו מגיעים לכביש החוף, עולים על הגשר, ושם במן מנהג אידיוטי מסוכן להפליא היינו זורקים אבנים על המכוניות הסוררות.

יום כיפור 1973 היה שונה, אזעקה מבהילה נשמעת, ועשרות חיילים יוצאים בבהילות לכיוון הבסיסים, ואני נזכר איך ראיתי את חיים זכאי ועליו קיטבג קטן, תראו בשכונה שלנו היו לא מעט גיבורים, חיים זכאי היה הגדול מכולם, האיש הזה, שגדל כל חייו בשכונה, התגייס והצטרף לכוח לוחם ביחידת הגששים.

מהר מאוד הבינו בצבא שנפלה להם מתנה מהשמיים בדמות חיים זכאי, חיים מתגלה כלוחם עז (אפשר לראות כתבות מסמרות שיער על מעלליו) אחד כזה שחיילים הולכים אחריו באש ובמים, ובצבא מחליטים לשלוח אותו לקורס קצינים, ומשם בעצם חיים עושה קריירה צבאית מרשימה, שהוא ממונה למפקד יחידת הגששים, חיים מציל במרדפים אחר המחבלים עשרות ואולי מאות ישראלים, כל זאת בצניעות בענווה שכל כך אפיינה אותו.

חיים הוא בן אולגה, איש עז נפש, אנחנו התושבים היינו רואים אותו מגיע לחופשות המעטות שלו, כולו חסר פוזה, מן אחד כזה שעצם היותו קצין מצטיין היה בעיניו הדבר הכי טבעי בעולם, בשכונה העריצו את חיים, אבל חיים מעולם לא סיפר על פעילותו, וצניעותו הרבה הייתה שם דבר בשכונה.

אבל אנחנו הילדים ראינו בחיים הגיבור סמל לאהבת המולדת, סמל לנתינה בלי תקווה לקבל תמורה, חיים זכאי ז"ל הוא אולגאי גאה, אמיתי ואנחנו בשכונה הקטנה שלנו הכי גאים בו, יהי זכרו ברוך".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"