קלוד אסרף – השוער היפה והמוכשר של הפועל גבעת אולגה
טוב האמת צריכה להיאמר, אני אוהב ים אבל מתעב את הקיץ, החום הנורא, התחושה שאין לאן לברוח מהחום הנורא עושה אותי איש פחות שמח, לכן הימים האלה הם סוג של עונג צרוף בשבילי, מזג האויר מדהים, האויר הקריר חודר לריאות ומנקה את פגעי הקיץ הארור, העצים הצהובים למחצה והשלכת עושים אותי מלא באופטימיות מפתיעה בהתחשב בימים הלא פשוטים האלה.
ואני משוטט לי בסמטאות השכונה, מימיני שכונת אלי כהן העצובה והמרוטה, ומאחור אני עדין מזהה קצוות של אדמת חומרה, שם מאחורי הבתים המטים ליפול העברנו ימים שלמים במשחקי כדורגל.
טורנירים מרתקים בין שכונות, טורנירים שהפכו למלחמות עולם, שם ניסיתי את יכולתי להיות שוער (לא בהצלחה יתרה) ואני ככה חוזר עם עצמי בזמן ונזכר "בקלוד אסרף", לא יודע למה אבל האיש הזה קלוד תמיד סימל בעיניי את השוער האולטימטיבי, קלוד יפה התואר, לבוש תמיד בחליפת שוער שחורה להפליא, יפה כאליל, היה האיש הכי נערץ בשכונה
היה בו בקלוד את כל התכונות שעושות שחקן מין השורה לכוכב, הוא היה מוכשר כמו שד! גמיש בצורה קיצונית, מין פנתר כזה שעשה דברים ברחבת השוער שהיו בפרוש מעבר ליכולת הטבעית של האדם, הוא הפך את משחק הכדורגל מסתם משחק להצגה מרתקת של איש אחד. אני לא מתכוון לספר לכם כאן שהוא היה איש צנוע וכאלה, התכונות האלה לא עניינו אותנו, אנחנו הערצנו את קלוד כך, כמו שהוא.
איש גדול מהחיים, סוג של כוכב הוליוודי שבמקרה נחת אצלנו בשכונה, אגב לי אין בכלל ספק שקלוד נולד מוקדם מידי, הוא היה כל כך מוכשר, כל כך כוכב שיכול היה להצטרף לכל קבוצה מפוארת בארץ ובעולם.
היה כל כך עצוב לי לדעת שבערוב ימיו הוא היה מרותק לכיסא גלגלים, לחשוב שהאיש היפה הזה גמר כך את חייו המרתקים עושים אותי אדם עצוב במיוחד, אבל אני אומר, קובע, כוכבים אמיתיים לא מתים, הם רק ישנים קצת, והם הכוכבים האלה תמיד יזרחו וינצנצו כמו כוכבי לכת מפוארים, זורחים בשלל צבעים ומאירים בכישרונם את חיינו האפורים.
קלוד הלך כדרך כל בשר, אבל הוא איתנו בליבנו, הוא קלוד לעולם יישאר אצלנו כשוער היפה, המוכשר, שעשה את ילדותנו לקלה יותר, יהי זכרו ברוך".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"