הבלדה על "שמעון השיכור" מגבעת אולגה

יום שרבי במיוחד, אמצע שבוע סתמי, אני יושב מולו, מול האיש הקשיש הזה, אתם יודעים מין אחד כזה שהעפעפיים שלו חודרת לתוך העיניים, ואני מכיר אותו. אף פעם הוא לא היה אליל הנשים, אבל היה בו באיש הזה משהו אולגאי כזה, ואני מחזיק לו את היד הגרומה כל כך, כל כך חלשה, והוא מרים את הראש לאט לאט, מביט בי, אני בכלל לא בטוח שהוא מזהה.

ומן חצי חיוך כזה נסוך על פניו העייפות כל כך, והוא לוחץ לי את היד בחוזקה, משהו שמרגיש לי כלחיצת יד, כאומר, כן רפי, אני זוכר אותך, אני כל כך מתרגש מהזקן היפה הזה, ונזכר דווקא "בשמעון השיכור".

שמעון השיכור היה איש ערירי, מין איש שגר בדירה מעופשת במיוחד, אחד כזה שכל חייו העגומים היו בנויים על עוד בקבוק אחד של יין זול במיוחד, ואנחנו ילדים בשכונה מחפשים נואשות היכן להסתתר מאימת הקור, לחזור הביתה מוקדם זו בכלל לא אופציה, ואנחנו מוצאים עצמנו נוחתים ערב ערב בבית מלא הצחנה, צחנת היין והערק הזול היו בלתי נסבלים.

אבל באמת שלנו הילדים ממש לא היה אכפת, בימים ששמעון השיכור היה פיכח לרגע הוא היה מכין לנו תה שחור שחור, מתוק כדבש, ואנחנו היינו מתגודדים סביבו, ילדים בני עשר ואולי קצת יותר, שומעים אותו בוכה על באמת על מר גורלו, ואנחנו ילדים שומעים סיפורים של צרות של גדולים שאפילו לא ידענו את משמעותם.

ואנחנו שותים בצמא את תיאורי העלילות הדמיוניות שלו על כיבושי נשים יפיפיות, על עושרו המופלג, ואנחנו שוב מסתירים חיוך נלעג ובעודנו מתפלשים בין בקבוקי הערק הריקים למחצה, שותים בערגה את התה המתוק מעורבב עם סיפורי טוניס הדמיוניים, והוא שמעון השיכור היה מפליג בסיפורי מעשיות על עצמו. מערבב הכל לחלומות שנופצו והפכו אותו למה שהוא עכשיו, שיכור אלכוהוליסט, אומלל ששם יהבו על ילדים משועממים ורעבים במיוחד. והבית המצחין הזה היה לנו למן מתנ"ס, מן מקום של מנוחה של קבלה ללא תנאים, וללא ביקורת.

אנחנו אהבנו את שמעון השיכור", הוא היה לנו לפעמים לקצת אבא, אף פעם לא שפט אותך, והבית העלוב שלו היה גם קצת הבית שלנו, שם למדנו להתחלק במה שאין, שם שמענו סיפורי אגדות, וריחפנו איתם למקומות שרק אנחנו בחרנו, שמעון אולי היה שיכור, אלכוהוליסט, באמת איש אומלל ועלוב כל כך, אבל הוא היה שלנו, וכמה שהוא שמעון היה כלום! בשבילנו הוא היה הכי הרבה.

הוא שמעון השיכור מת ערירי בדיוק כמו שהוא חיי, מותו באמת לא העציב אף אחד! וגם אף אחד לא שאל מתי ואיך הוא מת, רק אנחנו הילדים, בכינו הכי בפנים, שאף אחד לא יראה, כי אנחנו הילדים אהבנו את שמעון השיכור, יהי זכרו ברוך".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"