חני קורקוס מגבעת אולגה – הפטריוט הכי גדול של השכונה
כבר מרחוק הבנתי שההוא שמתקרב אלי לא הולך לבשר דברים טובים, ואנחנו שלושה חברים יושבים על בירה של ערב, סתם ערב סתמי כיפי, וההוא מתקרב מנפנף בידיים ישר אלי מקרב את הפנים שלו הכי קרוב ויורה, תקשיב! אני קורא אותך זה נכון, אבל אתה מעצבן אותי מאוד, אצלך הכל היה מושלם פעם, הכל היה אידיאלי, זה אדוני עיוות של האמת ההיסטורית.
והחברים הטובים שלי מביטים בי מסתירים חיוך של מבוכה, סקרנים לראות מה תהיה תגובתי, ואז יוצא ממני דברים מידיים, בלי מחשבה כמעט, תראה אני אומר ונדהם להבין שאני די כועס, אני לא עושה אידיאליזציה של כלום, אני מתאר זמן אחר, תקופה אחרת אולי געגוע, וכן החיים היו אחרים, פשטות היא מתכון לאושר, הסתפקות במועט הייתה דרך חיים, הוא מביט בי די נדהם, ומהנהן בראשו ופשוט ממשיך בדרכו, קצת הזוי אבל מעניין.
ואני חושב שוב על הדברים האלה של האיש העצבני הזה, האמנם אני מגזים? והתשובה שלי היא שלילית חזק, קחו למשל את חני קורקוס, (כן הבן של עמי המיתולוגי) ילד אולגאי שאהבתו לשכונה היא מוחלטת, אבל אהבתו לקבוצת נעוריו היא שם דבר. חני הופך מאוהד פנאט להיסטוריון של הקבוצה.
שאני התחלתי לכתוב על שחקנים בהפועל גבעת אולגה לא הצלחתי למצוא חומר מתאים, כל מי ששוחתי איתו אמר לי תפנה לחני, הוא כבר ייתן לך את מבוקשך, ואכן האיש התגלה כאוצר ארכיון מדהים של כל שחקן ושחקן.
מעבר לתמונות יש לחני זיכרון פנומנאלי על הדמויות, הוא מכיר את הביוגרפיה של השחקנים ויכול לתת לך תרגום מלא, אני יודע משיחות עם חני שפרוק הקבוצה פגע בו מאוד, הוא חני עדיין הולך עם תחושה של עוול ענק, ועדיין יש לחני את החלום לראות את הקבוצה חוזרת לימיה הגדולים.
חני הוא דמות כל כך אהובה בשכונה הקטנה שלנו, אדם המכבד את התושבים, אבל אני חושב שהדבר שהכי תפס אותי בחני זה הנתינה המיידית, הנכונות הזו להירתם לכל משימה, לבוא בזמנו הפנוי, לתת כתף לכל מיזם ששייך לשכונה, בלי לשאול שאלות ובלי לצפות לקבל תגמול.
חני בשבילי הוא סוג של התגלות, ואם יש משהו שאני הכי שמח בתהליך כתיבת הספר זה שנחשפתי לאנשים האלה שבשום דרך אחרת לא הייתי נפגש איתם, מן אולגאים גאים, וחני הוא התגלמות האולגאות המיוחדת. פטריוט אולגאי אהוב כל כך, מלא רוך ואהבה לדברים של פעם, וחני הוא בהחלט הכוס תה שלי, חבר, אח, וגבר גבר! ואני לכשעצמי הכי אוהב אותו!
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"