מה נהיה מאיתנו? איזה עם הפכנו להיות!? אנשים תאבי בצע
יום שלישי, השעה שתיים וחצי בצהרים, בחוץ חם עד כאב, ואני חוזר מארוחת צהרים סתמית, השמש האיומה כל כך מכה בגופך ללא רחם מאיימת להמיס כל דבר מוצק על פני האדמה, אישה כבדת גוף, נושקת לטעמי לשנות השבעים המאוחרות גוררה עגלת סופר ועליה כמה עשרות של בקבוקים ריקים, נעצרת בכל מיכל אשפה ומחטטת את עצמה לדעת.
ואני מסתכל על האישה האומללה הזו, מסתכל ולא מצליח להתיק את עיניי מימנה, אני הולך אחריה כמה עשרות מטרים, והיא ממשיכה לגרור את העגלה המקרטעת, מהמורות שונות מכבידות עליה והיא בשלה,, ממשיכה לנוע קדימה כאילו חייה תלויים בעוד פחית שתיה ריקה.
אני לא מוצא לנפשי מרגוע, מחפש דרך לפנות אליה, דרך כזו שלא תעליב אותה, מהמורה אחת יותר מידי ואני עט על ההזדמנות, בואי אני יעזור לך גברת, והיא מביטה בי מעבר לאגלי הזיעה שעל מצחה הקודח, מרימה את הצעיף המוזר שעל צווארה ומקנחת את הזיעה, ממלמלת מילת תודה חרישית.
אני מוצא איזה ספסל רעוע, אנחנו יושבים והיא נאנחת כאילו הגיע לנחלה האולטימטיבית, כן היא אומרת קשה לי, ובקולה אין טרוניה, מן קבלת הגורל,
מן השלמה של החיים, והיא לבד! עולה חדשה ישנה, חיה מהקיצבה של ביטוח לאומי, זה מה אני אוספת, זה לתרופות אדון, אי אפשר גם תרופות וגם אוכל, ואני מקשיב ובמקום להרגיש רחמים.
אני זועם, חושב מה נהיה מאיתנו? איזה עם הפכנו להיות!? אנשים תאבי בצע, אלה שמקדשים את הממון, ובלי שאני בכלל מרגיש אופפת אותי תחושה קשה של בושה שמשתלטת עלי, האם באמת זה מה שהפכנו להיות?
זה העם ההוא שקיבל את תורת ה' על ההר ההוא, תראה מה נהפכנו להיות,, עם קשה לב, עם המתנכר ליתום ולאלמנה, ומסביב חוגגים החוגגים, קונים מכוניות פאר במאות אלפים, שעוני כלום במחירים דמיוניים, ועיניהם תחת מראות.
אני נפרד מאישה הטובה הזאת, נותן מה שנותן, (לא בלי מחאות קשות) מסרבת בעקשנות למסור לי את שמה או כתובתה, מן גאווה קטנה שנותרה לה, ואני הולך משם אבל וחפוי ראש, מתבייש כל כך!
- רפי אוליאל