קרלו, האהוב מגבעת אולגה – נפרד מאיתנו מוקדם, ואנחנו כואבים
ושוב הם נעלמים לנו, הולכים כאילו לא היו, כן אלה שהיו חברים של החיים, מן אנשים כאילו פשוטים והם ממש לא. ואני מסתכל על אותם שנים שעשינו ביחד בשכונה הקטנה שלנו, שם ברחובות הצרים למדנו על אהבת אדם, למדנו צניעות מהי, שם באותן סמטאות חלקנו את מה שלא היה לנו, ידענו מהי חברות, והוא הבחור היפה והחזק הזה קרלו אהובנו.
זה שזרועותיו החזקות היו לופתות את החיים כאילו כלום, ויום לא בהיר בכלל מתבשר על מחלה לא פשוטה, זה שחובק אישה וילדים, זה שהקים משפחה כל כך מפוארת ואהובה, שם ביום ההוא השמים נופלים, ואני הולך לעשות ביקור חולים אצל הילד היפה הזה ומבין איזה טרגדיה מצפה למשפחה בפרט ולשכונה בכלל, שם בבית ההוא ראיתי איך ילדותי חולפת על פני מתרסקת לנוכח המציאות האכזרית שנושקת לנו על הגב יום יום.
קרלו האהוב זה שהיה חלק כל כך חשוב מנוף ילדותנו הלך בדרך כל בשר, קרלו בעל הלב הענק הזה, זה שהיה ראשון לעזור, לתת כתף בכל דבר שרק צריך.
שם בקצה השכונה ההיא גר אחד מלא אהבת אדם, והוא הולך בדמי ימיו, מותיר אחריו בור ענק בלב רבים כל כך, והיום ילוו אותו בדרכו האחרונה, לא מאמינים, מסרבים להיכנע לצו הגורל האכזר הזה שמותיר אותך חסר נשימה, ואנו אלה שנותרנו מאחור נלקק את אחרוני פצענו נמחה דמעה אחרונה ונצעק לשמים, למה!???
ואני כל כך יודע ששם למעלה יחבקו אותו מלאכי שרת ויובילו את קרלו אהובנו לגן העדן הכי קרוב לבורא עולם, ושם ילטפו אותו המלאכים הצחורים, קרלו איש אולגאי אחד, בעל, אב, וחבר, יהי זכרו ברוך".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"