אהבה "בלתי אפשרית" שהסתיימה בעצב רב, בגבעת אולגה של אז
מהתחלה היה ברור, דבר טוב לא יצא מסיפור האהבה הזה, היא הייתה היפה של השכונה, מוכשרת בטרוף, אחד כזו שידעת שהיא מיועדת לגדולה, והוא זה שגדל בקצה השכונה ההיא, שם בין בתים מטים ליפול, כן גם הסיכוי שהם יתחברו באמת היה כמעט לא היה קיים, אבל היה בו משהו, מן ניצוץ מיוחד כזה בעיניים כזה שכל הנערות בשכונה נפלו שדודים לרגליו, והוא אף פעם לא עשה עניין מההצלחה הזו כאילו ידע שכך זה צריך להיות.
אני חושב שהמפגש הראשוני שלהם היה במקום הכי טבעי לנו, בחוף הים הכי קרוב לחוף החמישים, שם הייתה יושבת כמעט תמיד לבד, מגבת גדולה, גדולה פרוסה על החול הרך וספר עב קרס צמוד ליד שלה, אתם יודעים ספר כזה שאומר, בבקשה לא להתקרב, ובאמת כמעט אף אחד לא העז.
היודעים מספרים שהיא זו שעשתה את המהלך הראשון, משהו בבלונד שצרב את שערו בשמש הקופחת, אולי משהו באדישות המופגנת שלו כלפיה, אולי זה מה שמשך אותה אליו, אבל מאז אי אפשר היה להפריד בניהם, ככה היית יכול לראות אותם עוברים בסמטאות השכונה מחזיקים ידיים בחוזקה כאילו ידעו שהם חיים על זמן שאול.
והלחישות לא פסקו, והנפשות הטובות הביאו את בשורת הזוגיות למשפחה הנסערת, והוא כבר לפני גיוס, משתוקק להגיע למקומות שרק מעטים העזו לחלום, טיס וכאלה, כל זה לא עמד לזכותו, והיא נשלחת אחר כבוד לדודים מחו"ל,
מספרים היודעים באמת שליבה נשבר לרסיסים, איומים כאלה ואחרים נזרקו לכיוונו, והוא מבין שהחיים רחוקים מלהיות מושלמים, הכוחות הסובבים אותה חזקים ממנו, והיא נותרת בודדה בניכר הקפוא מנסה לדלות כל פיסת מידע על אהובה המרוסק, יום הגיוס הגיע, מלחמה בפתח, והוא כמו הוא, מסתער קדימה, כאילו בכוונה, מול אויב אכזר, וכדורים מפלחים את גופו המאוהב.
ככה תמה לה אהבה אחת של קיץ, אהבה בלתי אפשרית מלאה בדעות קדומות, וכן אני רואה אותה, ככה עוברת ברחוב ליד, פניה קמוטות, אבל אם מסתכלים היטב היטב, עדין אפשר לראות את הניצוץ הזה שהותיר בה ההוא שהלך".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"