סימו ברנס מגבעת אולגה – הקצין המצוין שנפרד מאיתנו מהר, וזה לא פייר

אוקטובר 73, יום כיפור ואנחנו קבוצה של חברים עושים את הסיבוב הקבוע בתחנת הדלק בשכונה מרחוק דמות מוזרה מתקרבת אלינו והיא לבושה במדי צבא וקיטבג צבאי על כתפו, מן תמונה סורייליסטית הזויה. ג'יפ צבאי מגיח והחייל הזה עולה על הג'יפ ונעלם, ולי זה היה המפגש הראשון עם "סימו ברנס" ועם מלחמת יום כיפור.

עוד נחזור לסימו, ערב חג שני, סוכות ואני נמאס לי להסתתר, אני רוצה להתוודות, אני מאוהב בחגים! כן חגי ישראל עושים לי את זה בגדול, האווירה המיוחדת הזו, ריח האתרוגים והמשפחתיות הדביקה הזאת היא כל כך מענגת בעיניי, ולחשוב שזה עומד להסתיים, מותיר אותי הכי עצוב בעולם.

אני חושב על השכונה הקטנה שלנו, זו שהכילה בתוכה אנשים כל כך מיוחדים, כל כך אנושיים, כן אלה שראו בנתינה כדרך חיים, אלה שטיפלו בזקן ובזקנה בטבעיות בלי בכלל לחשוב שזה משהו שעליו צריכים לקבל פרס, ועכשיו תחשבו על ילד אחד מהשכונה, חולמני משהו, והוא מתגייס לצבא והופך לקצין הכי נחשב שאפשר, סימו ברנס.

כן ההוא מאולגה ד', בחור אולגאי בעל מוח חריף במיוחד, ילד כזה שכבר ביסודי מסומן כעילוי לא קטן, נער אולגאי שלימודי התנ"ך וההיסטוריה מרתקים את נפשו הצעירה, בצבא מזהים במהירות את הפוטנציאל שיש בחייל הצעיר והוא נשלח לקצונה, את רוב שירותו הוא עושה בדרום (סיני ואילת) .

הוא סימו שלנו מגיע להיות קצין די בכיר, קצין אנושי, מלא אהבה לפיקודיו והם מחזירים לו בהערצת אין קץ, האנושיות של סימו באה לו כל כך בטבעיות שהרי הוא שבא ממשפחה בת אחת עשרה נפשות יודע כל כך מצוקה מהי.

כשמסיים סימו את שירותו הצבאי הוא עושה את הדבר הכי טבעי והוא לחזור לשכונה שבא גדל. ריח הים שכל כך אהב, המשפחה החמה שעוטפת אותך באהבה אין סופית, סימו מגדל את ילדיו באהבת עם ישראל וארץ ישראל, הוא מתבל את החינוך בסיפורי התנ"ך שכל כך אהב, בטיולים משפחתיים שמגבשים את המשפחה ליחידה אחת מיוחדת. אבל שם למעלה החליט מי שהחליט שהאדילייה המשפחתית הזו תמה.

סימו היקר עובר סידרה של מחלות שונות הפוגעות בכליות שלו, רגליו נקטעות והוא נעזר בכיסא גלגלים, אבל אופיו המיוחד כל כך זה שמלא אופטימיות מדהימה ממשיכה לעודד את כל העצובים מסביב, כך או כך המערכות קורסות והוא האיש המופלא הזה הולך בדרך כל בשר.  כל כך לא פייר!

זה שתרם כל כך הרבה למדינה ולסביבה, זה שהיה כל כך מיוחד הולך והוא ממש בדמי ימיו מותיר משפחה מרוסקת, אבל אנחנו לא שכחנו, אנחנו זוכרים אותך אחינו סימו! אתה הותרת מורשת של אהבת ארץ, של אהבת אדם, הותרת ילדים כל כך מיוחדים שהם אלה שיגשימו את החזון המשפחתי שלך, הם אלה שזוכרים וכל כך אוהבים, ואתה ששוכן עכשיו הכי קרוב לבורא עולם, ואני כל כך בטוח שמלאכים צחורי כנף מחבקים אותך באהבה גדולה כל כך, שלום לך קצין וג'נטלמן, יהי זכרו ברוך".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"