מסעוד – האיש שנותר מאחור ומת בגלל עוולות הממסד
השנה 1951, העיר ספרו" שבמרוקו, מן עיירה קטנה,, ציורית כזו, שטופה בעצי דובדבן המרושתת כמעט בכל פינה בעיירה, רובם ככולם הינם ממגורשי ספרד, ואני מזהה אותם כמעט מיד, פנים בהירות בהירות עגולות, עיניים גדולות נוטות לחום בהיר, כל כך יפים, כל כך מיוחדים, גרים במלח", השכונה היהודית שניתנה ליהודים שהיו גרים בצפיפות עם שכניהם הערבים, וכך סיפר לי סבי עליו השלום!
שנת חמישים ואחת ואל העיירה הקטנה הגיעו נציגי הסוכנות מארץ הקודש, והם השליחים נראו לנו כמלאכי שרת, אחרים, שזופים, גבוהים ועשויים ללא חת, מן יהודים מוזרים כאלה נטולי כיפות לבושי סנדלים ובגדי חקי, והם המלאכים האלה האלה היו עוברים בית בית מציעים ליהודים הנלהבים לעלות לארץ הקודש, לירושלים הקדושה.
ותושבי העיירה התמימים אלה שהיו חדורי אמונה! ציונים ואוהבי ארץ ישראל ראו בעיני רוחם את הארץ המובטחת, והם כל כך בטוחים שהגאולה הגיע, וסבי וחבריו בשקט בשקט מוכרים את רכושם הדל (היו בהחלט כאלה שרכושם לא היה דל כלל) ומחכים ליום פקודה, והיום המיוחל הגיע, משאיות מגיעות לפאתי העיירה הנידחת, והם חולפים חרש חרש מבעד לבתים הקטנים, משתדלים שלא להשמיע רעש מיותר, ונציגי הסוכנות שמצפים להם מחלקים אותם למשאיות הממתינות.
כך או כך הושלמה החלוקה, ובחוץ נותר מסעוד, כן זה שהיה שוטה הכפר, והוא מכיר והוא יודע, העיירה התרוקנה מיהודים, ואת ירושלים וארץ ישראל הוא הכי מכיר, גם הוא השוטה לכאורה שמע את הסיפורים על הארץ הזו שהשבילים שלה מצופים בזהב, והוא עורג אליה, בדיוק כמו אחרון הרבנים.
ולחשושים נשמעים, כן בן נציגי הסוכנות," הוא יהיה לנטל", זו מדינה חדשה והיא צריכה אנשים שיועילו לה, והם סוגרים את הדלתות הכבדות של המשאיות, והוא מסעוד השוטה לכאורה, מבין מהר מאוד שעליו כבר ויתרו, ושאגה נשמעת, מפלחת את האוויר המרוקאי האפל.
המשאיות נוסעות אט אט אבל נוסעות, והוא רודף אחרי המשאיות, צועק את צעקת חייו ונופל, עשרים דקות חולפות, ושקט כבד נופל על העולים המבוישים, וילד אחד קטן קטן, מרים קול!
אני לא נוסע בלי מסעוד! כאילו כולם חיכו רק לאחד שירים קול, המשאיות נעצרות, והם חוזרים אל מסעוד המוטל בצידי הכביש, שהופכים את מסעוד על פניו, רואים את הנורא מכל! מסעוד כבר לא יגיע לארץ המבוטחת, הוא מת, מוות של עצב נורא! מוות של שברון לב! והם בוכים את בושתם! מייללים, יודעים, בלי מסעוד זו בכלל לא עליה".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"