זוג הקשישים מגבעת אולגה שלימדו את התושבים – אהבת אמת!
ובימי חמישי אלה הקרים הייתי יושב על הכיסא הישן במטבח הקטן ההוא, מביט באימי טורחת על הכנת השבת, שרה שיר חרישי עצוב עצוב ואני בכלל בלי שמרגיש מנגב דמעה אחת סוררת, והייתי שואל את אימי שתחיה, מה השיר הזה אמא?
והיא הייתה עוצרת לרגע מעבודות המטבח הביליתי נגמרות, מביטה בי במבט האוהב הזה, זה שיר על געגוע יא איבני, שיר על נעורים שלא חווינו, ואני מהנהן, כאילו מבין, ורואה איך היא לשה את הבצק שהופך אצלה לסוג של אומנות בבישול.
כך או כך אני חוזר אל השכנים הטובים האלה שלי, כן אלה שקיבלו אותי בצלוחית של עוגיות טריות מעשה ידיה של הקשישה היפה ההיא, וכך היו לי זוג השכנים האלה לעונג של חיים משותפים, ובערבים הייתי רואה אותם מטיילים ביחד, מחזיקים ידיים כאילו מסרבים לשחרר את היד שלא תעלם, ומידי פעם הייתי רואה איך כאילו בלי כוונה היה מלטף את שיערה מסדר תלתל סורר, מביט בנסיכת ילדותו כאילו הזמן לא נתן את אותותיו.
והשנים חלפו, הטיולים נהיו נדירים יותר, גם החיטוט המתבקש שלי לשלומם נתקל בחיוך מבויש, מתחמק, הביקורים התכופים של הרופאים נתנו לי להבין שהמצב לא משהו, ההלוויה הראשונה הייתה שלה, שקטה, מאופקת, מספר אנשים מצומצם, מתלחשים על האישה המיוחדת הזו, שעברה דברים לא פשוטים ושרדה, הקימה משפחה חדשה ואף פעם לא הסתכלה אחורה בזעם.
כפי שממש חששתי, חודש אחרי עוד הלוויה, הפעם שלו. שוב אותם אנשים, הכל כל כך מאופק, כל כך נכון, כמעט מעצבן, ואני עולה להספיד, להפתעת הנוכחים, מספר על השכן המיוחד שלי, על העונג שהיה לי להכיר את הזוג המופלא הזה, וכן מספר כמה למדתי ממנו להוקיר את החיים ביחד.
והם מופתעים, מתרגשים, מספרים שלא הכירו צד כזה אצלו, אבל אני הכרתי, כן אני הכרתי את הזוג הבודד הזה, הם לא נעלמו ככה סתם, הם חיים בלב של רבים מהשכנים שהכירו אותם. הם זוג הקשישים האלה לימדו אותנו אהבה אמת, ואני כל כך מתגעגע אליהם, לראות אותם חולפים לאט, אוחזים את ליבם זה לזה, וכל כך נפלאים!
- איור, אחי אריק הסופר מוכשר
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"