ויקטור דבוש – הקצב בעל לב הזהב מגבעת אולגה

חמש בבוקר יום שישי, מלחמות וכאלה אתם יודעים, ואני יודע שאני קצת לחוץ או עצוב אני בורח לילדות, בורח לשכונה, שם בתוך נוף ילדותי אני יודע יש לי שקט בראש.

כך או כך זה כמה ימים אני לא מצליח להבין איך הלכתי כל כך רחוק, כן בית הקפה של "בולגרו", אני לא יודע כמה מאיתנו יודעים שבשכונה היתה קהילה לא קטנה של יוצאי בולגריה, (בית הקפה הזה היה ממוקם במקום של השיפודיה של סימו ודובי) ואני ילד הולך לבית הקפה לקרוא לאבא, כל כך אהבתי ללכת "לבולגרו".

ריח של בוטנים שרופים במקצת, ריח ערק מעורב עם זיעת הפועלים שבאו לתפוס שעה של שקט לפני הבית המתיש, והוא "בולגרו" היה יושב בקצה הקפה ורק גופיה עליו נותן הוראות בשפה שאני לא מבין, ואני חוזר שוב אל אחד הדמויות הכי מרתקות בנוף האולגאי, "ויקטור דבוש".

טוב זה תקופה לא קטנה שאני כל כך רוצה לספר על האיש הזה, ויקטור שגדל בטריפולי, גבר יפה בצורה קיצונית (התמונה מדברת בעד עצמה) , משפחה די ענייה.

האבא של אשתו מזהה את הפוטנציאל ומשדך את ויקטור לילדתו, ימים לא פשוטים עוברים על יהדות טריפולי, פרעות, וכניסת הצבא הנאצי, ויקטור ורעייתו שורדים את התקופה ועולים ארצה, ויקטור מתחיל לעבוד ב"מכניקו", שם הוא נפצע בעבודה דבר שיתברר מאוחר יותר כברכה לא קטנה.

תראו יש מאורעות בחייו של אדם שהם קובעים את גורלו, מן מאורע שהוא מכונן, ויקטור הפצוע שוכב בבית, ללא משכורת, ללא יכולת לכלכל את משפחתו, אשתו (אישה מופלאה בפני עצמה) הולכת לקצב השכונתי, קונה בשר לשבת שבפתח, כסף אין לשלם, היא מבטיחה לשלם מאוחר יותר, עובר יום והקצב הנורא מגיע לבית המשפחה, את הכסף הוא דורש, תחכה קצת אומרת האישה המושפלת, אין כסף אין בשר, והוא פותח את המקרר ולוקח את הבשר בחזרה. את השיחה הנוראית הזו שומע ויקטור, שם הוא נשבע, שיחלים הוא יפתח איטליז משלו, טוב והשאר היסטוריה.

ויקטור דבוש פותח איטליז כזה שהופך לסיפור הצלחה שכונתי לא קטן, וכן ויקטור לא שוכח את המאורע ההוא, הוא מזהה משפחות שקשה להם, ובלי בכלל שירגישו הוא דואג שבשר יהיה להם לשבת, מן הבטחה שנתן לעצמו, רעבים לא יהיו במשמרת שלו.

תראו חברים קשה להרשים אותי, ראיתי אי אלו דברים בחיי אבל השיחה המקדימה שעשיתי עם בנו של ויקטור" יצחק, השיחה הזאת מסבירה לי כל כך הרבה על מערכת הערכים הזו שגדל יצחק הבן, איש כזה ששווה שיכתבו עליו סיפור בפני עצמו, איש מרשים שאיבד את מאור עיניו, מלא אופטימיות מוזרה, ממשיך לנהל את העסקים המשפחתיים כאילו כלום.

ואני עוקב אחריו, רואה איך העובדים סביבו יודעים שהאיש הזה רואה יותר טוב מהם הכל, אחד שקיבל ירושה של דעת ואמונה, אחד כזה שלמד מהטובים ביותר, משפחת דבוש, משפחה אולגאית מפוארת, מלאה בים של עשייה, בחמלה, ומתן בסתר, ואני הכי גאה להחשיב עצמי חלק מהקהילה הטובה הזו".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"