נסריה סאסי מגבעת אולגה – הטבחית שהאכילה את ילדי השכונה

תסתכלו על הפנים הטובות האלה של נסריה סאסי ותגידו לי אתם, עוד מייצרים בעולם כאלה עיניים של טוב מוחלט כזה? טוב עוד נחזור לנסריה.

לא יודע מה הביא אותי בבוקר מושלם, קריר ומופלא כזה של שישי לאיזור חוף החמישים, ואני הולך לי בין שדות אחרונים נחבאים, כאילו פוחדים להרים ראש מיותר שלא יבנו עליהם איזה בניין מכוער נוסף. טיפות הגשם האחרונות מכות קלות על ראשי ולי זה ממש לא אכפת.

ממש ליד זוג קשישים קשישים עושים מסלול קבוע של טיול של בוקר, מחזיקים ידיים, כאילו מסרבים להיפרד ולו לרגע מיותר אחד, ואני עומד מעל הצוק ההוא שאנחנו כולם מכירים, מביט על הים הכחול כל כך, קבוצת שחפים אמיצה מרחפת מעל המים הקרים מחפשים איזה דג אומלל לארוחת בוקר מוקדמת, ולו לרגע אחד אני המאושר בעולם.

ואני כמו אני חוזר אחורה, כן אל ימי התום, וריח של קציצה חומה כזו עולה באפי, מן ריחות שמחזירים אותי אל המטבח הטוב הזה של בית הספר עמישב, חוזר אל נסריה סאסי, הטבחית המופלאה הזו שעשתה לנו הילדים את האוכל הזה שהיה לנו למקלט הצלה.

תראו חברים, יש כאלה דמויות בחיי ילד שהם אלה שהופכות אותו למה שהוא, נסריה הייתה אחת כזו, אישה קטנה גדולה שבידיים הקטנות והטובות שלה עשתה מאכלים מופלאים כאלה שהפכו לפס הטעם של חיינו, ורק שהגיעה שעת הצהרים היינו מריחים את האוכל החשוב הזה, מן ריח של ילדות טהורה, של מרק גריסים חם ומזין, של קציצה חומה, גדולה, כזו שהייתה ממלאת את ביטננו עד הצהרים הבא.

כן זו נסריה אהובתנו שעלתה מלוב ב 49, מאבדת את בעלה ונותרת אלמנה המטופלת בילדים, כן בארץ זרה שלא הכירה, והיא נסריה מתאוששת מידית, מבינה שיש משימה של גידול ילדים לפנייה, היא עובדת בכל עבודה שרק תביא פת לחם לפתח ביתה, עד שהגיעה לבית הספר עמישב, שם בתוך המטבח ההוא הביאה נסריה את המופלאות שלה לידי שלמות.

שם בתוך המטבח הבית סיפרי הזה שמה נסריה את הלב שלה על השולחן, הכינה גם ממה שאין את האוכל הזה שכל כך ידעה שאולי זה האוכל החם היחיד שהילדים האלה יכניסו לפה עד למוחרת היום, ולך תבין אישה כזו שמצאה לה זמן לקחת כמה ילדים עזובים להיות להם לבית אומנה

ויש המספרים, שבחגים האלה הייתה אוספת לביתה מן אנשים שלא היה להם עם מי לסעוד את ארוחת החג, נסריה אהובתנו הייתה לנו לבית של אהבה, ריח הבגדים שלה, של החלוק ההוא עדין נמצא עמוק בתוך ליבי, נסריה המופלאה הלכה לעולמה, הלכה והותירה אלפי ילדים שבעים, מחייכים חיוך של אושר, הם ידעו שגם מחר תחכה להם האמא הזו שלהם, היא לא הולכת לשום מקום, היא תחכה להם עם מרק השעועית המהביל ההוא, מחייכת חיוך של רק, רק בואי אהוביי, בואו תוכלו מפרי עמלי, והיא נסריה על גג העולם.

נסריה אהובתנו, את בתוך הלב שלנו, עמוק עמוק, את נסריה היית המחנכת האמיתית של בית הספר, את לימדת אותנו על אהבת אין סוף, אנחנו כולנו תלמידי בית הספר עמישב, לא שכחנו! את איתנו! ויש כאלה שמוכנים להישבע, שביום בהיר עדין אפשר לראות את נסריה אהובתנו מרחפת מעל המטבח ההוא.

עוברת בין הילדים בבית הספר, בודקת האם אכלו משהו חם לארוחת צהרים! ולחשוב ששם למעלה החליט מי שהחליט לבטל את מפעל ההזנה הזה! כמה אטימות!!!!! נסריה שלנו הלכה לעולם אחר, אומרים לעולם טוב יותר, אבל אנחנו ילדים לא מבינים את מושג עולם טוב יותר,! לנו היה טוב שנסריה הייתה כאן לידנו! יהי זכרה ברוך!

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"