דודי היקר והמיוחד – יונתן צרוייה מגבעת אולגה
על "הבנאליות והתום המוחלט" – ושם בתוך חדר קודר אחד בבית חולים הלל יפה, אני יושב על כיסא עץ חורק, ממש ליד שוכב יונתן, דודי האהוב, ללא רוח חיים, ואפילו לא הבנתי איך יצא ממני בכי שלא הכרתי!
ואני חוזר באחת אל הימים האלה ימי טרום פסח, השכונה כמרקחה, צריך להבין, הימים ההן של לפני ליל הסדר היו סוג של מלחמת עולם, כל הנשים בשכונה היו נכנסות למן אקסטזה נוראית, בלי בעיה היית יכול לראות אמא קטנת גוף מרימה ללא בעיה מיטה זוגית על כתפייה הדלות רק כדי לנקות מתחת למיטה
ואני אף פעם לא הבנתי, כמה אפשר לנקות כבר בית של שלושה חדרים קטנים! והשיחות האלה בין האימהות, התחרות האכזרית הזו, מי ניקתה טוב יותר, או יותר מי המטורפת שהניקיון לקח לה יותר ימים.
ואני חוזר אל דודי יונתן, תראו דוד יונתן היה בעיננו סוג של מותג על, איש כל כך תם, אדם שלא הבין שיש מסביב רוע כל שהוא, לפעמים היינו מדברים לידו על עוולות כאלה או אחרות והוא היה נכנס למן מוד של רוחניות כזו שמתעלמת במפגיע מכל רוע אפשרי.
ויונתן דודי הטוב הזה הוכיח הלכה למעשה שאדם הוא מה שהוא בוחר להרגיש או להיות, הוא עובד במפעלי נייר בעבודה הכי פשוטה שרק אפשר, ויונתן נשאר נאמן לעצמו, הוא מגיע לעבודה עם חליפה ועניבה, חורף קיץ, הוא דודי הטוב לבוש בחליפה מחויטת, מתעלם באומץ בלתי מוסבר מהציניקנים שמסביב
מגדל את משפחתו במצוקה כלכלית לא פשוטה ולא נשבר, והחיים כמו החיים מכים בו ללא רחם, הוא מאבד את ביתו היפה והחיילת רות, האבא הנדיר הזה סופג את המכה הזו שממנה הוא מתקשה להתאושש, האבא האבסולוטי הזה, אבא שראה בעיניו רק את אהבת הילדים, מן איש שנתן את כולו ויותר לרווחת ילדיו, והוא מתרסק.
לי אין ספק שמותה הנוראי של הבת המיוחדת ההיא, זו שהייתה בקלות יכולה להיות דוגמנית על. מותה של רות הביא עליו את במחלה הארורה והוא הולך לעולם שכולו טוב.
תראו חברים, אל תחפשו רחוק, אם אתם רוצים להגדיר את מהות הציונות, מהות אהבת הארץ לכו חפשו את הביוגרפיה של יונתן צרוייה, בלי מנייארות מיותרות, בלי רעש מיותר גידל ילדים במצוקה לא קלה ותראו איזה מורשת השאיר!!!
ואני לעיתים מצייר לי את הדוד המיוחד הזה שלי שם למעלה במרום, מחבק חיבוק עוטף את הבת רות, אומר לה ברכות הזו שלו, ממה, הנה אבא בא, באתי להיות איתך, אל תפחדי, עכשיו הכל בסדר! יהי זכרו ברוך!
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"