געגועים לגבעת אולגה של "קולנוע גל", "חיאוואי", "לאה קבב", ה"פינגווין" וכל מקומות התרבות שמילאו לנו את החיים

יום ד' בשבוע, השעה שמונה וקצת בערב ואני עושה הליכה סתמית של ערב, מגיע לרחבת "קולנוע גל", תופס ספסל מיותם בקצה הרחבה, ממש הכי קרוב לאהובי "חיים גרעינים", עצוב, החנות הזו שהייתה לנו לערש ילדותנו מוזנח ומיותם, שלל חתולים גדולי מידות מכרסמים משהו שנראה רע במיוחד.

ואני מביט על רחבת הקולנוע, שם אוזני כאפרכסת, ואני כמעט נשבע שאני שומע קולות של ילדים מתרוצצים, ממול ה "פלאפל של מנחם התימני", משמאל לקופות של הקולנוע, מן פלאפל שהיה לרבים כל כך ארוחה של כל היום. ממש מימין לי הקבב של "חיוואי", או של "לאה האהובה", ואני רואה אותנו בימי שישי האלה לובשים את מכנסי הטייבס, ואני וכל'ה,  החבר הכי טוב שלי עושים קולות של גברים בשחור, מחפשים איזה נערה שתראה איזה סימן ולו הקלוש ביותר שהרשמנו אותה במקצת.

ועכשיו תחשבו על שכונה שלמה שיוצאת לבילוי השבועי ברחבת הקולנוע, זה לא שהייתה איזה אופציה אחרת, רחבת הקולנוע היה המקום הכי נכון להיות בו, ואני מביט על "קבב היהלום", וחוזר כל כך לאחור, רואה בדמיוני את "הפינגווין", כן בית הקפה המיתולוגי הזה, זה יצחק ג'רבי שהקים, בית קפה כל כך מדויק במקום שהיה הכי זקוק.

מן איש יקר כזה בעל חזון שעשה מעשה כל כך הרואי, כן אני יודע יגידו הציניקנים שהוא יצחק עשה זאת כדי להרוויח כסף, ואם כן אז מה? מה רע בלהרוויח כסף? אבל יצחק הצליח להביא לנו לשכונה ניחוח ראשוני של בית קפה אמיתי, משהו שהיה לנו למפגש חיים.

זה המקום שהגענו אליו כולם, שותים מילקשייק של באמת, קפה כזה שראינו רק בקולנוע ממול, עיצוב שנתן לנו להרגיש קצת שווים, ובעודי משחזר את חיי לאחור, מביט על האנשים שאני כמעט לא מכיר, חלקם הגדול גילו, את האור בתוך השכונה הקטנה שלנו, מביטים בנו כזרים בתוך ביתנו שלנו.

כך או כך אני מביט על "קולנוע גל", כן היהלום שבכתר, נכון כתבתי על בית הפלא הזה לא מעט, ולי זה כל כך לא אכפת, לראות את הקולנוע הזה שהיה לנו למפלט חיים כל כך מוזנח, כל כך בודד ועלוב מכניס בי עצבות נוראה ואני בלי בכלל שמרגיש מזהה דמעה אחת חמה זולגת לי על הלחי החמה ממילא.

שם בתוך הקולנוע הטוב הזה שכחנו את כל הדברים העצובים שבחיים, שם טיפסנו על הרים גבוהים, שטנו על אוקיינוסים ענקיים, שם בתוך בית הפלא" הזה היינו זורו" ומצ'יסטה", שם אחזנו בפעם הראשונה ידה של נערה נרגשת לא פחות מאיתנו, שם צחקנו בפה מלא מצ'רלי צפלין המופלא, מהשמן והרזה ופרנקו וציצו המטורפים, ומאוחר יותר בכינו בסרטים ההודים והטורקיים.

ועובדיה הסדרן הטוב, מבריח אותנו לתוך עולם הקסמים באהבת עולם, והרחבה שוממה, החתולים סיימו לאכול את הדבר המוזר שכרסמו, שוכבים פרקדן על המרצפות המזוהמות, ואני נותר לי לבדי, מביט על השמיים למעלה, כוכב אחד נופל ממש לידי, מתוכו יוצאת "לאה מהקבב", מחייכת חיוך שהיה רק שלה, מלטפת את ראשי העצוב, ממלמלת לי מילים של חמלת אהבה ואני המאושר באדם, כן ככה מסתיים לו עוד לילה של געגועים בשכונה היפה שלי!".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"