מפלצות הבטון והרס האותנטיות הייחודית של גבעת אולגה – כאב בתוך הלב
וככה בלילה בכלל לא בהיר בשנת 2012 הם הגיעו, כן אלה הדחפורים האלה, כמו גנבים בחשכה, מגיעים לחוף הקסום שלנו, וללא רחמים דורסים באכזריות נוראה את הקיוסקים האלה שהיו לנו לערש ילדותנו, ואנו מביטים חסרי נשימה באנשים הזרים האלה שהגיעו אלינו בהוראה של פקיד חסר פנים זה שהחליט לנפץ חלומות של שכונה שלמה.
ושסיימו במלכת ההרס נפל שקט מוזר, רק קולות של גלים שהפכו כמעט לבכי שרק הגלים האלה מכירים, מנסים לזעוק את מחאת התושבים החסרים, והפוליטיקאים מגיעים, מדיפים ניחוח של בושם זול, מפלפלים בעיניהם הערמומיות, מבטיחים שהכל לטובה, "אתם עוד תראו, תוך שנה תקום כאן טיילת מרהיבה, ומסביב מסעדות מפוארות שיביאו את חוף השכונה להיות בין החופים היפים בארץ"
ואנו מביטים בהם, באנשים הרעים האלה, יודעים ששום כלום לא יהיה, מנסים להסביר למי שרק אפשר שאנו רק רצינו שישאירו את החיים שלנו כמו שהם, ואני נזרק לאחור, רואה אותנו ילדים בחוף הזה שהיה לנו לנווה אושר כל כך אמיתי, ואנו יושבים קבוצות קבוצות של נערים, מחולקים לפי השכונות, כל כך מאושרים!
וקולות אושר וצחוק של אמת מסביב, רק כדור המטקות של בכור כחול העיניים ויוסף הווירטואוז מתערבבים בנזיפות המצילים המיתולוגים שלנו של אלה שגרמו לנו להיות הכי בטוחים, ושהרעב הציק עשינו דרכנו אל אוהל ההורים, שם חיכתה אימי שתחיה, מגישה לי באהבת אין קץ, כריך עם מטבוחה חריפה כאש, שני קציצות מפוארות בתווך, והיא חותכת לי אימי עגבנייה ענקית, כזו עגבנייה של פעם, כל כך אדומה, כל כך עסיסית.
והיא בוזקת לי ערמת מלח שנבלע ברגע בתוך העסיסיות המטורפת של הפרי הענוג הזה, ורק לרגע אני מלך העולם, ונערות יפות מראה חולפות על פנינו הנרגשות עושות קולות של פיתוי שמשאירות אותנו חסרי נשימה, ותהרגו אותי אם אני טועה, אבל יכול להיות שהחול היה יותר רך, המים היו תכולים יותר? לא יודע, אבל אני הכי בטוח שאושר היה רב יותר.
ועכשיו נותרנו עם חוף כל כך לא מוכר! ערמות של בטון מכוסה בברזלים המבצבצים מכל עבר מאיימים עלינו בתוך ביתנו שלנו, וקו החוף הזה, זה שהיה לנו לפס חיינו נותר מיותם, שומם, ומסביב כל מיני אנשים שאנחנו לא מכירים, עושים קולות של בעלי בית חדשים, נוגסים בכל פינה בחוף ומנשלים אותנו מביתנו שלנו
ואני מביט על הסלעים האלה שכל כך מכירים אותנו, והם מרכינים ראש, מתביישים בדרך ששכחנו אותם, ורק בלילות של ירח מלא אפשר לראות אותם מזילים דמעות של מלאכים, מלטפים ברוך את מסיקה המציל, ומזמרים שיר ישן אחד של אהבה שנעלמה בתוך מבוך של "בטון וכאוס".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"