אהבה עזה ומסוכנת בגבעת אולגה – שהסתיימה כמו בסרט מתח רע

"סיפור בשלישי, כמעט אמיתי" בסוף היא הלכה! למרות שכולם ידעו, זה עדין בא לכולם בהפתעה מסוימת, קראו לה סימונה, אבל בשכונה כולם קראו לה סימון", והיא הייתה יפה! לא סתם יפה, כל כך יפה שראית אותה הפכת בלי שתרגיש למאושר לרגע, אבל באמת מעבר ליופי הזה שלה היא סימון" הקרינה משהו אחר.

משהו כזה שהוא כל כך לא בר השגה שהבנת בלי שתרצה שיש דברים בחיים שהם גדולים עליך, תראו, זה לא שהיא "סימון" עשתה משהו שהוא סנובי שגרם לנו להתרחק ממנה, ההיפך הוא, היא הייתה כל כך מלאה אהבה לכולם, גדושה באמפתיה כל כך טבעית, אתם יודעים משהו שהוא לא דרש התאמצות, ולנו היה הכי ברור שהיא סימון תגיע למקומות הכי גבוהים.

ואז הוא הגיע, כן זה שבדיוק השתחרר, מן אחד כזה שהיה לאגדה מקומית, אחד כזה שהיו לוחשים את שמו בחדרי חדרים, אחד שלא דפק חשבון לאף אחד, כולל המשטרה שראתה בו יעד מספר אחד בכל האזור כולו, אני בכלל לא יכול לציין את היום שכל זה התחיל, הוא היה כל כך רחוק ממנה, הם היו כל כך שונים, זו סימון עם הסטייל המטורף שלה, עם האיכות האינטלקטואלית, מן סטייל הוליוודי כזה, זו שקראה ספרים של טובי הסופרים, טוב הוא, הוא היה כל כך רחוק ממנה.

בחור כזה שנולד להיות פושע, לא סתם פושע מקומי, אלא אחד שנחשב בברנז'ה כעבריין בקנה מידה ארצי, וכן הוא היה יפה, לא יפה רגיל, אלא משהו מחוספס, משהו שמזכיר את טובי השחקנים הקשוחים האלה שראינו כילדים בסרטים, וכל מי שהכיר אותו חזר על המשפט המוכר כל כך, רק אם היה בוחר בדרך אחרת היה יכול להגיע הכי רחוק, אבל בבר.

כן כך קראו לו, בבר אהב את היותו פושע, אהב את הסיכון את האדרנלין שבפשיעה, הוא אהב להתלבש הכי סטייל שאפשר, עם הסיגריה הנצחית הזו שהייתה לו לסמן הכר צמודה לפיו היפה כל כל כך, אבל הכי קלט את העין זה שבבר לעולם לא הציק לאדם נורמטיבי, לעולם לא הרים קול מיותר, אתם יודעים מן פושע כזה של פעם, מן זן של פושעים שכבר כנראה נעלם מהנוף הקרימינאלי, ותדהמה אחזה.

התחילו שמועות, ככה אתם יודעים, כמו בשכונה, את רובם הינו מנפנפים, יודעים שלהפריח שמועות זה תחביב שכונתי נפוץ, משהו שהיית מפיץ וזה היה הופך אותך לחשוב לרגע, גם כאן לא הקדשנו לשמועה על הקשרים בין השתים ולו מחשבה רצינית אחת, אמרנו, הנה עוד אגדה אורבנית נוספת,
והאגדה לבשה פנים ושמות.

ראו אותם שם, ראו אותם פה, מישהו נשבע שראה אותם מחזיקים ידיים במרכז, אבל את ההוכחה הניצחת קיבלו כולם שראו אותם חולפים ברכב הפתוח המפואר שלו שהם הכי מאושרים, והתחילה מהומת אלוהים, משפחתה המבועתת נחרדה, דודים הוזעקו, איומים נשמעו, ויש אומרים שגם קצין משטרה מהמשפחה הוזעק כדי לנסות להפריד בין הזוג המאוהב הזה, ואנחנו, שכונה שלמה מביטים בטלנולובלה הזו שמתרחשת ממש מול עיננו המשתאות שותים כל פיסת מידע בשקיקה של משתתפים סמויים

יום שלישי סתמי במיוחד, באמת לא משהו שצריך להתעכב עליו, והוא בבר יושב בקרן רחוב אחד, מסביבו כרגיל עדת מעריצים בולעים כל מילה שלו כאילו נאמרה על ידי גורו ידוע, ורכב נעצר ליד, מן הרכב יורד בחור די צנום, אתם יודעים אחד כזה שלא היית מקדיש לו מבט נוסף, הוא מתקרב אל החבורה, פונה ישירות אל בבר", אתה בבר? הוא אומר בלחישה מקפיאה וכל כך בנאלית.

בבר מהנהן בפליאה, הצנום שולף באיטיות מבהילה אקדח מכוון אותו אל בבר, שלוש יריות נשמעות, הוא מתקרב בקור רוח מדהים אל בבר השותת דם, יורה עוד יריה אחת לווידוי הריגה, זורק את האקדח על הריצפה ובהליכה איטית עושה דרכו אל הרכב הממתין, ושקט, שקט נורא כזה של הלם מוחלט באוויר.

ורק צרחה אחת נוראית של סימון מפלחת את האויר, נותנת סימן למהומת האלוהים שהתחוללה מיד, והיא סימון היפה לוקחת את ראשו של בבר מקרבת אותו אל החזה שלה, מנסה נואשות לקבל איזה סימן חיים, צועקת את חייה עד מרומים, וכך בצורה כל כך טראגית הסתיים לו סיפור אהבה בלתי אפשרי אחת.

והם משפחתה עושים את הדבר הכי נכון, הם שולחים אותה מעבר לים, שם מאמינים תמצא מנוח לנפשה הסוערת, שנים רבות חולפות, הסיפור והדמויות כבר כמעט נשכחו לחלוטין, ואני רק יכול להישבע שממש לא מזמן, שם בחוף הים הזה שלנו, ראיתי אותה, לבנת שיער, מובילה כלבלב אחד סורר, נוזפת בו קלות, ואני מביט בה, כמעט נסער, מביט ישר לתוך העיניים האלה שאני כל כך מכיר, היא מחזירה מבט, מסיטה אותו במהירות, ורק שניה אחרי ראיתי אותה מחייכת חיוך אחד קטן, זה החיוך הזה שהיה לנו לתקוות אהבה.

• איור, אריק אחי הקטן והמוכשר!
• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"