האבות של גבעת אולגה – אבותינו היקרים המפרנסים והמכובדים

תגידו זה רק אני מרגיש שהסברסים האלה שהיו לנו כסמל הקיץ פשוט נעלם מהנוף, פה ושם אני רואה את הפרי הישראלי הזה בסופרים המפונפנים מונח באיזה קופסא, כאילו מתבייש בסטטוס החדש שכפו עליו, כמה אני מתגעגע לעגלה ההיא ועליה הייתה מונחת ערמה אין סופית של סברסים אדומים ירוקים.

עליהם היה ערמות של קרח (לא קרח עגלגל כזה של היום) חתיכות קרח גדולות, סדוקות, ואתה מגיע אל האיש ההוא ללא החולצה, והוא חותך לך את הפרי המתוק, הצהוב המדהים הזה, והטעם, או הטעם הזה שעדין אצלי בפה, ואיך, איך אי אפשר היה לעצור מלאכול שוב ושוב, עד שהיית נזכר במילים האלה של המבוגרים, תזהר, אל תגזים, תהיה לך ,,,, ולנו כל כך לא היה אכפת

באמת שאני לא יודע למה, אבל כל השבוע לא הפסקתי לחשוב על האבות שלנו, פתאום קלטתי שאנחנו כמעט אף פעם לא מזכירים אותם, תמיד את האימהות, אלה שהיה הכי קל לנו לאהוב, אבל מה עם האבות? אתם יודעים אלה שהיו הסיבה שאנו בכלל קיימים, ואנחנו ראינו בהם מן דבר טבעי כזה, מן קבוצה של אנשים שכל תפקידם הוא להביא את הכסף הביתה, וכול השאר כבר אמא תטפל, ולי קצת קשה עם הדבר הזה

אני רוצה לספר לכם על האבות שלנו, אלה שעבדו כמעט בכל עבודה שאפשר רק כדי להביא כמה לירות לילדים האלה שסמכו עליך, כן בימים של אין עבודה בודאי לא ראויה הם השפילו מבט, חרקו שיניים, ואמרו כן לכל דבר כזה שיכול להביא כסף, כן הם אלה שבחורף או בימי הקיץ הלוהטים קמו עם שחר וחזרו לעת ערב, חזרו שהם מותשים מעבודת פרך, חזרו ועיניהם עצובות מההשפלות שהיו מנת חלקם.

אלה שהכבוד היה חלק כל כך חשוב בהוויה שלהם הבינו הכי מהר שכדאי לבלוע הרבה מאוד צפרדעים מאנשים רעים, לבנים, שראו בהם כוח עבודה זול ומהיר, והם זוחלים כך אל המיטה הישנה, ובלילה בלילה שאף אחד לא מקשיב הם מזילים דמעה אחת של בושה שעטפה את גופם הטהור, ורק בימי שישי בערב היו עוטפים עצמם בחולצה הלבנה האחת ההיא, והם עושים דרכם אל בית הכנסת השכונתי.

שם היו מרימים את עיניהם למרום ומבקשים רק דבר אחד, שהקדוש ברוך הוא ייתן להם את הכוח להמשיך ולהביא לפחות את המעט הזה הביתה, ובארוחת שישי היית שומע את קולם המחוספס והענוג הזה, והם שרים את שירי השבת, מתפללים שהשבת תעבור לאט לאט, כך שתיתן קצת מנוח לגופם המרוסק.

ואנחנו ילדים, מתבוננים באבות האלה שגרמו לנו לחייך שהיה הכי קשה, מביטים למעלה לשמיים ומתקשים כל כך להבין מה בדיוק עובר עליהם, אלה האבות שלהם שלהם אנחנו מקדישים את הסיפור השבועי הזה, הם היו המסד החזק הזה שהביא אותנו להיות למה שאנחנו עכשיו, בעלי משפחות, גאים במורשת שלנו, וכל כך חזקים, כן בגלל אותם אבות מיוחדים שהיו לנו, יהי זכרם ברוך!

• איור – מפרי עטו של אחי אריק המבריק!
• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"