גבעת אולגה של פעם – געגועים ל"סקפות" ואירועי החברה שהיו ולא יחזרו

יום חמישי בשבוע, השעה כמעט שמונה בערב, אני אפילו לא יודע איך הגעתי לשכונה שלי, רחוב מבצע עזרא, בואך בית ספר "עמישב" ואולגה ד', רוח חמה מכה בפנים הבוערות שלי ממילא, ריח של ילדות באוויר, אני מחנה את הרכב במדרכה ממול, פותח חלון נותן לרוח הקלילה לקרר מעט את גופי, ברדיו שיר ישן של זמר מוכר, ממש מאחור הבית של משפחת ערקי, זה הבית שגידל את "אורה היפה".

והיא הייתה כל כך מיוחדת, כזו שרק היית מביט בה מרחוק, רואה את האצילות הזו של הליכתה המיוחדת, ואנו נערים מביטים בפלא האנושי הזה, כל כך נעצבתי לדעת שהיא אורה היפה הלכה לעולמה, מותירה אותנו כל כך לא מאמינים.

צריך להבין, השכונה שלנו הייתה כולה שלנו, היה בה מן פוליטיקה פנימית, כולם היו כל כך ביחד, יש אפילו יגידו יותר מידי ביחד, ואני עוצם עיני, מקשיב לשיר ההוא הישן, שומע עדין אותנו, ילדים של החיים, מתעוררים ביום שישי של קיץ, מי בכלל צחצח שיניים, שמים עלינו משהו וטסים החוצה.

שם בחוץ, השכונה מתעוררת לחיים, לונה פארק שלנו הרחוב הפרטי המיוחד של ילדים מאושרים, ריחות הבישולים שורפות את האוויר, ואנו עוברים מ"סקפה" ל"סקפה" אחרת, שותים את החיים, ולנו כל כך טיבעי להיכנס לכל בית, (הדלתות פשוט היו פתוחות) לטעום ממש מהסירים

כל מיני תבשילים אדומים אדומים, חריפים עד אימה, והרחוב ההוא הממתין לנו חסר סבלנות, משחקי הילדות האלה שהיו לנו לצליל חיינו, "סקפה" אחת הייתה מארחת קבוצה של בנות וגם בנים לחמש אבנים, ממש ממול היינו שקועים במשחק "סטנגה" אהוב כל כך.

והריחות רודפות אותנו, ריח הלחם האפוי שנאפה כמעט בכל בית מסחרר את ראשנו המורעב ממשחקי היום, ואנו מחכים לשיא העונג של השישי, ובאמת לא משנה כמעט לאן נכנסת, בכל בית היית מקבל מיד את הלחם הביתי הזה, חם כל כך, ועליו ערמה של מטבוחה חריפה חריפה, קציצה שזה עתה יצאה מהמחבת והרי לכם שלמות, והן האימהות שלנו מביטות בנו בגאוות אין קץ, רואות איך אנחנו מכניסים את כל הפה כולל הפנים אל תוך כריך העונג הזה, מלכלכים את הפנים במטבוחה המרוחה לנו על הפנים כולם, ולנו כל כך לא היה אכפת.

אבל באמת האירוע האמיתי התרחש אחר הצהרים, ואני תופס עצמי מחייך, מן חיוך כזה של אושר מהול במבוכה, וה"סקפות, מלאות בנערים מעליהם נערות העומלות על "אבו עגילה", ואין מחזה יותר סוריאליסטי, מאשר לראות קבוצת נערים, חלקם גברתנים אמיתיים, ועל ראשם סיכות סיכות והם נראים כאילו יצאו זה הרגע מסלון כלות במרכז העיר

וכל האירוע הזה היה לנו כל כך טבעי, כל כך אופנתי, ואנחנו מצחצחים את החגורה השחורה עם מכנסי הטייבס השחורים, והשיער החלק חלק ההוא מעל ראשנו, חלק חלק כאילו עבר גיהוץ על ידי מגהצת מקצועית

ובערב היית רואה את כל האבות שלנו עושים דרכם אל בית הכנסת השכונתי, לבושים כולם בחולצה הלבנה ההיא זו שהייתה שמורה רק לשבת הקדושה, ורחל השכנה הטובה הזו הייתה מדליקה נירות שבת שהאירו את השכונה כולה, וכולם כולל כולם עושים דרכם אל המרכז, שם תוכל לראות את כל השכונה בערך.

במועדון ההסתדרות יכולת כבר לשמוע את המוזיקה הזו שגרמה לנו לרקוד באושר כל כך גדול, ובתוך המועדון ההסתדרותי הזה קיבלנו את הנשיקה הראשונה מנערה מבוישת אפילו יותר מאיתנו. ואני מביט שוב על השכונה שלי, רואה את הסמטאות האלה שנותרו כאילו הזמן קפא, אותם בתים, חלקם עשו מעשה והוסיפו עוד חדר או מרפסת, אבל השכונה היא אותה שכונה, הריחות אותן ריחות, ואני עושה מעשה, יורד מהרכב, עושה דרכי בין הסמטאות הקטנות, נכנס לכל "סקפה", מריח את האדמה הטובה הזו, מבין שאין לאן לברוח, אתה בן השכונה

היא נמצאת בתוך השורשים של חייך, זו השכונה שהייתה לך לערש תרבותך, זו השכונה שנתנה לך את הכוח הזה להתמודד עם העולם בחוץ, ואתה מבין, וואלה, אני הכי גאה להיות אולגאי, זה שגר ברחוב מבצע עזרא 13, שם בין שמעון השיכור ל"גרסונה" המופלאה, מרים עיניים למרום, נושם נשימה אחת ארוכה ארוכה ומקבל ערמה של כוחות להמשך דרכי".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"