חיים סבג מגבעת אולגה – האיש המסור והיקר שדאג לדיור התושבים ולפתע עזב אותנו דואבים

יום שלישי די בנאלי, בחוץ חום בלתי נסבל, ואני מקשיב לפוליקר והוא בקולו הסדוק נוגע בכל נים בגופי, ובלי בכלל שאני מרגיש אני מזהה דמעה אחת חמה שנוזלת לי על הלחי החם שלי ממילא, ואני מביט למעלה למרום, מנסה למצוא תשובות, אתם יודעים כמו שילדים קטנים קטנים שואלים לפעמים,"אבא למה?". ואני תופס עצמי שואל אותה שאלה, בורא עולם למה? למה היה כל כך דחוף לך לקחת את החבר הזה שלנו חיים סבג?

תראו רבותי, יש דברים בחיים שהופכים לך את הקיבה, עושים אותך כל כך קטן, כל כך חסר אונים, חיים סבג, הילד הכי יפה בשכונה, זה שלקח על עצמו את אחד התפקידים הכי נחשבים, להיות מנהל עמידר בשכונה, מן תפקיד כזה שנותן לאנשים חיים, נותן לאדם את היכולת שלו לבנות משפחה, ואני חוזר איזה שנה בזמן, נזכר בפגישה שהייתה לנו, וחיים מספר לי את אחד הסיפורים המדהימים

משהו שהיום במיוחד נשמע כאילו נלקח מיישות חייזרית אחרת, וחיים מספר לי על ימים שהוא היה מחכה מחוץ לבנק הפועלים, ממתין לתושבים היוצאים מהבנק ומתחנן אליהם להסכים לקחת דירה, ככה סתם ללא תשלום, והוא מספר ומחייך את אחד החיוכים היפים שלו, רפי הוא אומר, אתה פשוט לא מאמין, אנשים פשוט סרבו לקחת.

ואני מביט על חיים, הבחור הכי יפה בשכונה, והזמן כאילו לא פגע בו, מן גבר כזה שמישהו שם למעלה החליט שחבל לקלל דבר כל כך יפה, וכך חיים מנהל את חייו, בין לבין הוא נישא, מקים משפחה, ילדים וכל החבילה הרגילה, ובימים האלה של העבודה הוא מנסה לעשות את הדבר הכי נכון, להביא אנשים שהגורל לא כל כך הטיב איתם להיכנס לדירה שתסדר להם את החיים

והשנים חולפות והשגת דירה למגורים דרך "עמידר" הופכת להיות יותר ויותר בלתי אפשרית, וחיים מספר לי על המלחמה הסיזיפית הזו שלו למצוא דירה ועוד דירה, את המלחמות הבלתי אפשריות שלו מול ההנהלה הראשית, זו שהעמירה קשיים בלתי אפשריים על נתינת דירה לנזקקים, על התסכול הרב שנאלץ לעבור בעודו סופג את כל הכעסים של התושבים שהיו בטוחים ש"עמידר" הוא העסק הפרטי שלו, אבל אנשים ששוחחתי איתם מספרים על איש שלא נשבר, אחד כזה שראה בתפקיד מן שליחות אלוהית כזו שיכולה להפוך את החיים למשפחה נזקקת.

מגיע היום והוא מגיע לנחלה הנכספת, יוצא לפנסיה, מן חלום כזה של כל אחד שעבד עשרות שנים, חלום כזה שאתה מספר לעצמך, על מימוש החלומות שאתה תגשים, על הזמן הזה שהייה לך להיות עם הנכדים האהובים שלך, על זמן האיכות הזה שכל כך החסרת בתקופת היותך עובד,

אבל לקדוש ברוך הוא יש תוכניות אחרות, תוכניות כאלה שגם אם תפעיל את כל שיקול הדעת שלך לא תצליח למצוא את הסיבה שכך נלקח האיש הטוב הזה, ואני חושב על הילדים האלה, על האישה והנכדים, והם מבינים שהשמיים נפלו עליהם, מן אסון כזה שאין דרך לנחם, לא במילים, ולא בשום מעשה כל שהוא.

והוא חיים היפה כל כך הלך בדרך כל בשר, ואנו מביטים בעיניים כלות על שיירת ההלוויה הבלתי נתפסת הזו, זו שמובילה את חיים אל עולם אחר, אומרים טוב יותר, ואני כל כך הייתי רוצה שהוא היה נשאר כאן איתנו, בעולם שהוא לכאורה פחות טוב, עם הנכדים שכל כך אהב ולא הספיק לתת להם מאישיותו המיוחדת כל כך. ושם למעלה ילטפו אותו מלאכי שרת, כולם צחורי כנף, מנגבים דמעה אחת של געגוע מפניו היפים, מובילים אותו הכי קרוב לכיסא הכבוד, שם הוא מקומו הטבעי".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"