חוף ה 50 והמפרץ הסיני שלנו בגבעת אולגה – מחוזות ילדותנו שהפכו כעת ל "גילוי מדהים" של כל מיני "מגלי טבע"

1973 ואנחנו נערים לפני גיוס, אתם יודעים מן כאלה שרק חושבים איך אפשר לשתות את החיים לפני המפץ הגדול. חוף ה 50 שלנו, חבורה של נערים מאוהבים בחיים, זו'זו בו ראס, זו'זו המכשף, מוטק'ה, אלן וכמובן כל'ה, חוף החמישים לפנינו, מן החוף יוצא צוללן, ואנחנו מביטים באיש הגדול הזה שיוצא מהמים, אט אט מתגלה גודלו, עליו חליפת צלילה, בלוני חמצן על הגב, סנפירים מצוחצחים, משקולות בצדדים, סכין משוננת מבהילה מונחת כמעט ברישול אלגנטי על המותן, וכמובן רובה אויר כזה שכמעט לא ראינו כמותו

ורק שהתקרב לחבורה ההמומה, ראינו איזה שני דגים אומללים אומללים, משהו בגודל של איזה עשרה סנטימטר, ובלי בכלל שהתכוונו אנחנו פורצים בצחוק בלתי נשלט, רק כלה מתעשת ראשון ואומר את מה שחשבנו כולם, "תגיד הוא אומר, כל הפוזה הזו שלך ואתה יוצא עם איזה שני סרגוסים עלובים!"

בלי בכלל לחשוב, שוב הוא מסתובב לאחור, מתבונן בערימת הבטון שליד, ברזלים חלודים מבצבצים מחתיכות בטון השבור שרק הבורא לבד יודע איך הגיעו לחוף הנידח, והוא כלה הולך באדישות מטריפה אל אחד משברי הבטון, שולף חתיכת ברזל, שם עליו את המשקפת הישנה והמרופדת שהביא איתו, מסתכל על הצוללן ההמום, מסנן לעברו, חכה כאן כמה דקות, דקות לא רבות חולפות וכל'ה עולה מן המים שהוא אוחז בלוקוס במשקל של הצוללן המבועת, ככה דגים בשכונה הוא מסנן לעברו, ואנחנו מעולפים, גועים בצחוק היסטרי דבר שגורם לצוללן הציורי שלנו להיעלם במהירות מהמקום.

טוב תראו באמת חוף הבריכה, וחוף החמישים היה לנו מקומות למסתור, לשם הגענו שהיינו הכי עצובים, שם בין הסלעים והכפים מסביב רקמנו את חלומות הילדות שלנו, שם בלונה גל שלנו קפצנו מהסלע הגדול ולקטנים יותר היה את הסלע הקטן, שם הפגנו את כישורי האומץ וצללנו אל הירוקת האימתנית.

מן בור אין סופי של מים המכסים אותך לכלותך, משם המשכנו ללכת לכיוון ה 50, החוף הסודי שלנו, חוף מלא מפרצים מלאי אצות, בערב שהשמש היה שוקעת היא הייתה מכה על הסלעים והמפרצים הירוקים וניצוצות השמש שהפכו לזהובות היו מתערבבים עם הכחול הכחול הזה של המים הופכים את החוף המוסתר שלנו לחגיגת ריקוד פסיכודלי שהיה רק שלנו, אני בכלל חושב שבלי בכלל שדיברנו על העניין הזה אף פעם, פשוט היה ברור לנו שלא כדאי לספר על חוף ה 50 , יותר מידי, רצינו אותו רק לעצמנו.

כל כך אהבנו לצלול בין הסלעים האלה שכל כך הכרנו, משקפת על פנינו, שונרקל אחד מעל ואנחנו מתחת למים שוכחים כל כך את תלאות החיים, מנפנפים לשלום לדגים הקטנים והגדולים שכל כך הכירו אותנו, רק לכלה לעולם לא אמרו שלום, ידעו שהשלום שלו נגמר בדרך כלל במחבת, בערבים של רביצה אין סופית בחוף היינו שולחים את כלה להביא ארוחת ערב, עצים נדלקים, וכלה יוצא והשלל בידו ואנו צולים את הדגים הטריים האלה, מוצצים בתאווה את לשד הדג האומלל, שרים שירים שרק אנחנו הכרנו, ורק לשעות מעטות היינו מלכי העולם.

ועכשיו אני משוטט לי בחוף הזה שהיה לנו לערש ילדותנו והוא מוקף כל מיני אנשים שאני לא מכיר, עושים סיורים של ידיעת הארץ, מטנפים בחטיפים מזוהמים את השבילים האלה שעליהם דרכו רגלנו הקטנות והמאושרות, אפילו הסלעים מרכינים ראש, אוטמים אוזניים מהרעש הזה שמעיר אותם משנתם העתיקה, והשיירות הבלתי נגמרות האלה של האנשים הזרים האלה שמטמאים את החוף הזה שלנו, הוא חוף ה – 50"

ורק דייגים בודדים בודדים מהשכונה מביטים על הנופשים החדשים שהפכו חוף בתול למאורת תיירים מזדחלת וכל כך לא שייכת, וכך הם התיירים החדשים האלה מספרים מפה לאוזן על החוף הנסתר הזה שאף אחד כמעט לא הכיר, והם באים בהמוניהם משאירים אותנו מנושלים מהחוף הזה שהיה כל כך רק שלנו.

ואני יושב בערב של חמישי אחד, מקשיב לאיוושת הגלים הזו שאני כל כך מכיר, עוצם עיניים, חוזר לילדות הזו שלי וחיוך אחד של אושר מציף את פניי, אני נותן לגופי להשען על סלע משונן, מפקיר את פניי לרוח המטריפה הזו של סוף יום ואני כל כך מבין, זה שלנו! אני שומע את הגלים אומרים בקול, אל תדאג רפי, הרי אנחנו זו חברות של שנים הרבה, אמת זרים אינם יכולים להבין זאת, וכך נרדמתי!"

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"