משה פסטרנק מגבעת אולגה – מתנ"ס של איש אחד שלזכותו אין ספור זכויות

1941, את השקט הפסטורלי של העיירה הרומנית מפר קול חיילים ומשאיות החודרות ללא שום התראה, מן המשאיות קופצים חיילים גרמנים בשיתוף פעולה עם הרומנים, הם פורצים באכזריות בלתי נתפסת אל הבתים ומוציאים אל הרחוב הקפוא את כל היהודים המבוהלים, כך החל משא אל אחד המקומות המפלצתיים ביותר שידע האדם, מחנה הריכוז "טרנסניסטריה", וכך הגיע "משה פסטרנק ילד שעדין לא מלאו לו עשר אל הגהנום שיצר אדם, בן אנוש

תראו באמת יש סיפורים שאני נחשף אליהם ואני מרגיש איך כול כולי נהיה כל כך קטן, ואולי הכי לא ראוי לכתוב על איש ענק כמשה פסטרנק, כן כך קראו לו, משה פסטרנק בן התשע, זה הילד הקטן הזה שהגיע אל אלוהי השאול, למקום שאלוהים שכח והוא הקטן שרד, הוא הינוקא הזה שרד מראות כל כך נוראים, כל כך לא אנושיים שאתה עוצר לרגע, מנסה להבין ממה עשוי הילד הזה.

זה שראה איך משפחתו, נעלמת לו מבעד לעיניו הקטנות והתמות, זה שראה דברים שאנשים מבוגרים לא יכלו לשאת באחד המקומות שעליהן כתבו משוררים שהוא הכי קרוב לציורי הגהנום הידועים, והמלחמה תמה והוא שורד, עושה עליה לבדו והוא בגיל שש עשרה בלבד. בעצם שאתה חושב על הנער הזה אתה מבין שנער הוא כבר לא, זה שעבר את מה שעבר הפך מזמן לאיש מלא יכולות הישרדות ויכולות בלתי אנושיות שהכל כבר קטן עליו.

אחרי שהייה של שנתיים ב"מקווה ישראל" הוא מתגייס לצבא, ברור שהוא משה הולך לגולני, חייל בודד שמרגיש שהארץ הזו היא נחלת אבותיו, מן פיסת אדמה שאף אחד לא יכול לקחת, בצר ליבו על היותו לבד בארץ הוא הקטן מצליח לשכנע את האב ושאר המשפחה לעשות גם הם עליה, ואכן המשפחה מגיעה אל מעברת אגרובנק בגבעת אולגה, שם נחשף משה בפעם הראשונה אל העולים החדשים מצפון אפריקה.

הוא רואה את המצוקה הקשה ומחליט לעשות מעשה, משה נרתם לעזרה לנערים המשוטטים, אלה שהגיעו לארץ זרה ללא ידיעת השפה, ללא עבודה או יכולת כל שהיא לפרנס את עצמם, משה מתחיל עצמאית לנסות לשלב ילדים משוטטים במוסדות חינוך קיימות, וכך או כך הופך כמעט שלא ברצונו להיות ההוא שכולם פונים אליו. בד בבד משה משתלב כעובד במס הכנסה, כן גם שם הוא הופך לאחד שכל הנישומים יודעים שכדאי להגיע אליו, אגרובנק נעלמת אט אט, והשכונה החדשה גבעת אולגה נבנית, משפחת פסטרנק עוברת לשכונה.

עכשיו תחשבו על איש אחד, בוגר מחנה ריכוז נורא, אדם כזה שהיית מצפה ממנו להיות איש מר נפש, כזה שעבר זוועות נוראיות והפך בעצמו לאיש לא נעים, וראו פלא, משה זה שעובד במס הכנסה, מתחיל לעשות דבר כמעט בלתי נתפס, הוא משה הופך להיות מתנ"ס של איש אחד

הוא האיש המדהים הזה מסיים את עבודתו, מגיע כמו שעון שוויצרי אל מבנה ארעי שקיים בשכונה, (לימים יהפוך למועדון ויצו) מסביבו מתכנסים עשרות ילדים משוטטים, חסרי מעש, והוא בלי הכשרה, רק עם ערמות של אהבת אדם מצליח לספק להם פעילות של אחר הצהרים שהופכת אצל רבים מהנערים לקרש הצלה אמיתית מהרחוב המצפה להם

וככה באופן רציף בלי בכלל לחשוב שאפשר אחרת הופך משה פסטרנק את ההתנדבות הזו למוסד אולגאי חשוב חשוב, ואט אט גם המוסדות לא יכלו להתעלם מהעשייה המטורפת הזו של האיש הזה שלימד את כולם מהי אהבת אדם, מהי עשיה ללא ברבורים מיותרים, הם המוסדות מחליטים לתת לו עזרה מסוימת, ויצו הופכת ספק התקציב העיקרי והמקום המוזנח הזה שהקים איש אחד בעל חזון הופך רק ביוזמתו של משה להיות מועדון מפואר שליווה את ילדי השכונה שנים הרבה, (זה שהפך ברבות הימים למתנ"ס השכונתי

אבל לא אחד כמשה ישקוט על השמרים, הוא מגיע לקיבוץ גן שמואל, שם הוא מרכז סביבו נערי שוליים, הופך את הקיבוץ לבית הזה שלעולם לא היה להם, אני בכלל לא אתפלא שהוא משה פסטרנק היה זה שהפך את שיטת ילדי החוץ בקיבוצים למקום מפלט שהציל אלפי ילדים להיות ילדי רחוב מוזנחים החשופים לעבריינות בפוטנציה.

תראו חברים, אני באמת מנסה להבין את האיש הענק הזה, מנסה להבין מה בדיוק מניע אותו, מה הדבר הזה שהופך איש נורמטיבי בעל משפחה למוסד של איש אחד, זה שרואה בעבודה ההתנדבותית שליחות אמיתית, בלי מרכאות, בלי מניירות מיותרות, אדם חדור מטרה, שאתה קורא בהשתהות מופלאה ומבין שכך נראה באמת צדיק!

עליו נכתב המשפט, צדיק נסתר, לזה התכוונו אבותינו שדיברו על מספר אנשים מצומצם שעליהם בעצם קיים העולם, העירייה בלחץ בלתי נדלה של ניסים דנגור המופלא בעצמו, מחליטים לעשות מעשה ולקרוא לרחוב על שמו של משה פסטרנק, ואכן הם צולחים את המשימה, ורחוב נקרא על שמו, מן מחווה קטנה, גדולה המסבירה כמה מוקירה השכונה את האיש המיוחד הזה, זה שהוכיח שאהבת אדם יכולה לנצח כל מכשול.

משה פסטרנק הלך לעולמו והוא עדין צעיר בימים, אבל באמת שמותו לא הצליח להשכיח את הדמות המיתית הזו, עד היום יש אנשים בשכונה שאומרים בקול ברור, משה פסטרנק הציל את חיי, תגידו לי אתם, כמה אנשים יכולים להתגאות ברזומה כזה מפואר. ואני כל כך בטוח שהוא משה האהוב יושב שם למעלה עם צדיקי עולם, מסביב מלאכים צחורי כנף מספרים לו על הילדים האלה שאותם הציל, מראים לו תמונות של הילדים והנכדים שלהם, מלטפים את שערו השופע, ומנגבים דמעה אחת סוררת של אושר מפניו היפות. משה פסטרנק, איש של פעם בחיים, יהי זכרו ברוך".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"