הבלדה על ה"מקוננת הטובה" מגבעת אולגה – מרים צרוייה

אני רוצה לספר לכם על סבתי, צדקת הייתה זו שגדלה במרוקו שבמגרב ועיניה היו נשואות תמיד לארץ הקודש ולירושלים, וכך הגיעה סבתי לשכונה, שם קיבלה דירת שיכון, ובקומה השנייה של הבית הקטן שלה היית יכול לראות את הים הכחול ממש ממול, בלילות הקרים היינו מתכנסים כולם בתוך ביתה החם, נכנסים לתוך השמיכות האימתניות האלה שלה

משחקים תופסת בתוך המיטה הבלתי נגמרת, והכריות דמויות הספינות הענקיות שימשו אותנו כחומר מלחמה לכל דבר ועניין, וכך בלילות האלה, הייתה מכינה לנו סבתא אמא מרים עוגות שטוחות מתוקות מתוקות ועליה הייתה בוזקת סבתי מיני דבש שהיא הכינה, ממש ליד כוסות תה מתוק מתוק, וכך היינו יושבים סביב סבי הצדיק שלעצמו והוא היה מספר לנו סיפורי אגדות מארצות שלא הכרנו.

מספרים על סבתא אמא מרים, זו שהייתה לוקחת את המשכורת הדלה ממילא של סבי האומלל, ומחלקת אותה ממש באותו היום לכל מיני נזקקים, וכשהיו באים אליה בטרוניה על הבזבוז הנורא של המשכורת היחידה הייתה מרימה ידיה למרום ואומרת בשיא תמימותה, "זה הכסף יבוא מהבורא"

ואכן בצורה בכלל לא משונה הצליחה הסבתא הזו שלי לרכז סביבה את כל משפחתה הקרובה וגם זו שממש לא, היה כל כך ברור להגיע לסבתא מרים ולראות דודים ודודות, סבים וסבתות שהגיעו מקצווי הארץ דוקא אל הבית ההוא בקצה השכונה, והיא סבתי מכינה לכולם מיני מאכלים שאותם הכינה בתוך סירים קטנים קטנים

והיא הייתה מבשלת מטעמים מיוחדים מיוחדים, משלבת בתוך הסירים יצירות קולינריות מעניינות ממש לא קונבנציונליות, והיא סבתי הטובה הייתה כל כך מלאת אהבה לנכדיה, כשהיה הכי קשה בבית הקטן שלך היית בורח אל סבתא אמא מרים, היא הייתה מקבלת אותך בתוך חיבוק שהיה רק שלה, אף פעם לא שאלה בדיוק מה קרה, היא הייתה חופנת אותך כולך אל גופה הגדול, ואתה היית שוקע רק לרגע בתוך חזה האהבה שלה, ובלי בכלל שהיא תרגיש היית מזיל דמעה אחת של שלוות אושר שהיה כל כך רק שלה.

ובערבים היו מגיעות כל מיני קשישות מחליפות איתה מילים בשפה שהיא רק שלהן, והיא מקפלת ללא שאלות מיותרות את עצמה והולכת עד הערב המאוחר, והיא אוחזת בידיים הקטנות שלי, לוקחת אותי אל הבתים האבלים האלה, שם סבתי הייתה מקוננת על הנפטר, ובתוך חדר האבל היו מחכות לה נשות השכונה

מטפחות שחורות אפורות על ראשן, והיא סבתי היתה מושיבה אותי בפינת החדר, וכך הייתי יושב בפינת החדר ההוא רואה את סבתי במרכז החדר מוציאה מילים עצובות עצובות, מילים שהיא המציאה ממש מיד, וכל כך תפס אותי לשמוע שהיא סבתי כמעט לא השתמשה במילים שלמות, ככה מתוך זווית הפה היה יוצא לה קול כזה מוזר.

קטעי מילים שהיא בחרה, ואני הייתי מקשיב למילים שאותם לא הבנתי והם היו נכנסות לי ישר לתוך נבכי נשמתי, ואני הייתי בוכה בעצבות בלתי מוסברת על האיש שממש לא הכרתי, וככה שעות על שעות הייתה סבתי מקוננת על הנפטר הזה שלא הכירה, בוכה וגורמת לכל הסובב אותה לבכות עוד ועוד עד שהביאו לנפטר את הכבוד הזה שכל כך היה מגיע לו, והיא סבתי מעולם לא הסכימה לקחת אגורה אחת על עבודתה זו.

ואני ככה חוזר בזמן, רואה את סבתי מגיעה לארץ המובטחת, פוגשת את הפקיד המנוכר הזה, והוא שואל לשמה? והיא שלא מצטיינת באמירת האות צדיק" מעוותת שמה, שמי "צרוייה" היא אומרת צועקת, לא סרוייה! והם מביטים בה, חסרי סבלנות מנפנפים את בקשתה לאוויר הריק, "סרוייה או צרוייה, מה זה בכלל משנה, כולכם אותו דבר

וכך השם התנכי הזה שלה ושל סבי נרמס ברגל גסה, רק דודי האהוב יהודה הבין את העוול הנורא בעיוות השם התנכי והמקורי והוא לימים הולך למשרד הפנים ומשנה אותו לשמו המקורי והוא, צרוייה שמו ושמה, וסבתי הצדקת לא נחה על המעשים המיוחדים שלה ומחפשת ללא לאות עוד ועוד מעשים של צדיקות שתוכל לקחת איתה שם למרום

והיא מתנדבת בבית הטהרה המקומי, עושה עבודה שאין קדושה ממנה, מביאה את עצמה לקצה גבולות היכולת האנושית, ואני ככה ביום של שנינו, "מה אני אומר, בבקשה תנוחי קצת! והיא מביטה בי כמעט ברחמים, מרימה את זוג עיניים יפות יפות וכל כך טובות אל המרום, הוא מחכה לי יא איבני", אני חייבת להספיק!

ואני כועס על האמירה הזו שלה, ובמן שלווה שמוציאה אותך מדעתך היא מוסיפה," זו דרכו של עולם בני, ככה חיה לה סבתי הצדקת, מפיצה אורות של קדושה סביבה, מחפשת ללא ליאות עוד ועוד טוב שאפשר לעשות בעולם, ואני פעם ממש חשבתי שהעולם הזה שאנו חיים בו קיים ממש בגלל אנשים כמו סבתא מרים שלנו, שהלכה לאן שהלכה ונהיה שקט.

הרחוב הקטן נדם מפעילות, השמים הפכו קודרים לרגע וגשם החל לרדת, ואני כמעט יכול להישבע שממש ליד קברה הפתוח ראיתי יד אחת קטנה וכל כך ענוגה מלטפת את ראשי, מנגבת דמעה אחת חמה שירדה על הלחי החם שלי ממילא, וכך בתוך יום אחד ממש לא בהיר העולם הזה שאנו כל כך מכירים הפך להיות כל כך חסר בה".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"