רפאל ישי – מנהל בית הספר שחינך את ילדי גבעת אולגה

ערב כיפור, לא יודע אפילו להסביר את כמות הרגשות שאני מוצף בהן, אט אט הרחובות מתרוקנים מאדם, הכבישים דוממים, וילד נלהב אחד כבר יוצא עם אופניו לכביש הדומם, ואני הולך המון שנים לאחור, הולך עם אבי לבית הכנסת של יוצאי מרוקו מהעיר "ספרו", בתוך המקום הקדוש הזה קיבלתי את הדברים הבסיסיים האלה שעושים אותך יהודי.

ואני בן שמונה לערך, מצטנף לי בפינה נידחת, עוצם עיניים ומקשיב לפיוטים המרהיבים של איטח האבא ורפאל צבע, לא יודע אבל הקול הזה שלהם שיצא ממש מתוך נבכי נשמתם היה מרטיט אותי, ואני הייתי מאזין לפיוטים האלה שלהם, "אל נורא עלילה המציא לנו מחילה" והם היו קורעים את השמים ומתחננים למחילה לטובת הקהל הנלהב

ריח הציפורן שננעץ בתפוחים היה מערפל את ראשי המעורפל ממילא, ואני חושב לאחור, יושב בתוך הרכב הטוב הזה שלי, שם מוזיקה של פעם, וחושב על המנהל המיתולוגי של בית הספר "עמישב", רפאל ישי (אף פעם לא ידענו שקוראים לו רפאל, בשבילנו הוא היה המנהל ישי)

תראו אמר מי שאמר שיש דבר כזה שנקרא גיל התבונה, ואני חייב להיות כן עם עצמי, לומר ששנים הלכתי עם תחושה מסוימת שהמנהל ישי היה מנהל לא ראוי, מן תחושה ילדותית כזו שמתריסה נגד כל דבר שהוא לא מובן לי עד הסוף, ואני שבאתי מתחום החינוך נעלתי את עצמי במן עקשנות בלתי מוסברת של ילד מפונק

ועכשיו לעובדות, רפאל ישי, זה שהגיע מתוניס, כבר שם מגלה ניצוצות של מנהיג חינוכי שהוא מארגן קבוצות יהודים לעליה לארץ, בין לבין מגיע האיש הצעיר הזה לצרפת, שם הוא לומד באחת האוניברסיטאות הנחשבות בעולם היא "סורבון", ואני מתקשה להבין את הכישרון הצעיר הזה, במקום להישאר בצרפת ולנצל את כישרונו בארץ המיוחדת הזו הוא עושה מעשה בלתי נתפס ועושה עליה.

גם כאן בארץ הוא לא ממתין הרבה ומתגייס להקים את "מושב ינוב" בואכה טול כרם, הוא מגייס עולים מטוניס, כאלה שלא הכירו חקלאות, מכשיר אותם ובעצם עושה מעשה בלתי נתפס ומקים ישוב יש מאין, ושוב הדחף הזה לעשות דברים חדשים והוא מגיע לשכונה, מקבל הצעה לנהל את בית הספר "עמישב", בית ספר שאף לא אחד רצה להגיע אליו.

תראו רבותי, תחשבו קצת על בחור צעיר שזה לא מכבר הגיע לארץ, והוא רק בגיל עשרים ושבע, נופל עליו תיק ענק ענק בדמות בית ספר עממי, משפחות מרובות ילדים, צוות בית ספר חסר במיוחד, מורים שמסרבים להגיע ללמד בשכונה הלא אטרקטיבית לדידם, והוא הקוסם הזה צריך בעצם לנהל את הדבר הבלתי אפשרי הזה רק מכוח כישרונו והאמביציה שלו שכן הדבר אפשרי

וישי כמו ישי עושה בעצם סוג של נס חינוכי, הוא מצליח לקיים מערכת חינוכית תקנית במקום ששום דבר לא היה אפשרי, כן היו בעיות, כן שום דבר לא היה מושלם, אבל שאתה מביט לאחור אתה מבין שמהמקום הזה יצאו אחלה בוגרים, מקום שהצליח להביא את הפוטנציאל של התלמידים למיצוי מקסימלי בנסיבות הקיימות

והוא המנהל הבלתי נלאה הזה עושה ימים כלילות לנסות להביא תקציבים מאלה בעירייה שחשבו שזה מיותר, אלה שראו בנו התלמידים מן כאלה שמקסימום יהיו מסגרים וטבחים, והוא ישי נלחם בהם, איים בהתפטרות, והשתמש בכל טריק אפשרי להביא עוד ועוד תקציבים שהלכו מן הסתם למרכז העיר, שם האמינו פרנסי העיר יהיה הדבר שווה יותר, ואני כל כך מתבייש לחשוב שאני ידעתי הכל, שאני הייתי עושה זאת טוב יותר.

רפאל ישי הוא האיש שהביא לנו לשכונה חינוך במקום שהיה הכי קשה, זה האיש שלימד אותנו שאין דבר כזה בלתי אפשרי, מספיק לראות את בוגרי בית הספר ולנפח את החזה בגאווה, ואני אומר וקובע שום כלום לא היה קורה בלי האיש המופלא הזה ישי רפאל, הוא זה שקיבל על עצמו להיות לנו למוביל את עתידנו, הוא זה שעשה את החינוך בשכונה לאפשרי, ולא לחינם בית הספר נחשב להיות הטוב ביותר, ואני מבטיח שאני אעשה את המקסימום האפשרי להנציח את האיש הגדול הזה, חייבים לקרוא במיידי, רחוב על שמו

יש לקרוא את שם בית הספר על שם רפאל ישי! בלעדיו לא היה כלל בית ספר, ישי רפאל הוא הציוני האולטימטיבי, זה שהגיע לארץ כבחור צעיר ועשה ציונות פרקטית נכונה, זה שדיבר פחות ועשה הרבה הרבה יותר, זה שהוכיח שאדם אחד יכול לשנות חיים לאלפים רק מכוח אמונתו, רפאל ישי, מחנך, מנהל, והכי גדול שאפשר, יהי זכרו ברוך!

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"