ז'אן אבולעפיה – "הפילוסוף" מגבעת אולגה

יש דברים בחיים שהם אירוע משנה חיים, ההתלבטות היום יומית שלי, אם להמשיך לכתוב על הדמויות האלה שהיו לנו לערש חיינו, הסתיים עם מותו הבלתי נתפס של ז'אן אבולעפיה ומבחינתי מותו הטראגי היה שובר שוויון אקוטי, מן מוות כזה שהסביר לי את השליחות שהוטלה עלי להמשיך להנציח את אלה שהיו לנו למורי דרך בימים של סגריר ועצב.

וכך אני חוזר אל יום הראשון הרע הזה, על צג הפלאפון הודעה מהחבר האהוב שלי מינו, "רפי אני מצטער לבשר לך שהאח שלי ז'אן נפטר הבוקר", מן הודעה כזו שמשאירה אותך חסר אויר לנשימה.

ואני רואה עדין את ז'אן, והוא מביט בי כולו נסער, עיניו רושפות אש חוכמה, מנסה להסביר לי את הטעונים המלומדים שלו, ואני ברשעות מסוימת הייתי מאתגר אותו אפילו בסתם רק כדי להמשיך את הוויכוחים האלה שהיו לי לשיעור חיים פרונטלי, ואני שתמיד התגאיתי בידע ההיסטורי הרחב שלי הייתי משפיל מבט מול מכונת הידע הזו, מן גאון נסתר שהיה לי למורה חיים.

ועכשיו תחשבו על ילד קטן שגדל בלי אבא, בשכונה אתם יודעים לא משהו, והוא רק רוצה לטרוף את החיים, ובימים של צנע ומחסור נורא הוא מוצא את הים הכחול ממש ממול, ואת הספרים האלה שהיו לו למצילי חיים, וכך דרך הספרים האלה הוא חוצה אוקיינוסים אדירים, חותר בנהרות שוצפים, רואה ארצות עלומות ואקזוטיות, והילד החולם הזה מלא בחוכמה שמאיימת להתפרץ מימנו כמו לבה איומה

ז'אן מבין שהוא מיצה את השפה העברית, והיא השפה הזו מגבילה את הסקרנות הבלתי נדלית הזו, ז'אן נחוש להתעלם מהמגבלה הלשונית הזו, כך או כך ז'אן לומד ממש לבד את השפה האנגלית והופך אותה לשפת אם, הצרפתית באה לו מהבית כך שגם היא הייתה לו לשפת אם, הוא ז'אן אהובי מתנפל על השפה הגרמנית, כן גם אותה הוא הופך לשפת אם וכשהוא עובר כמה חודשים משעוממים במיוחד הוא מוסיף לרזומה שלו גם את השפה האיטלקית

לא פעם היתי תופס את ז'אן שוקד על איזה ספר עב קרס בגרמנית כאילו קרא איזה ספר הרפתקאות של חסמבה, מעניין שעל כל הכישרונות המדהימים האלה ז'אן לא הגיע למקומות הכי גבוהים שאפשר, פעם אפילו שאלתי אותו על הנושא הזה, והוא הביט בי במבט משועמם כמו אומר, שאלה הדברים האלה המבוססים על כסף או שררה אינם עושים לו כלום ושום דבר

לדידו ללבוש איזה טייטל של מנהל גדול אלה הדברים האלה היו לו לזרא, ואני רק אומר, שיש אנשים שנולדו להיות ציפורי דרור, כאלה שהכנפיים שלהם כל כך צבעוניות שכל כבל שתשים עליהם ירסק את נפשם המיוחדת, ז'אן היה סוג אדם שהביא לנו את הניחוח הזה שמימנו עשויים גדולי החושבים, ואני לא היתי נופל מהכיסא אם הייתי רואה אותו נכנס לוויכוח פילוסופי נוקב עם מרטין בובר, או עם סוקרטס.

ועכשיו ז'אן הלך למקום אחר, היודעים אומרים שהמקום הזה הוא טוב יותר, ואני הייתי רוצה שז'אן אהובי יישאר כאן איתנו במקום הפחות טוב, וכך היינו ממשיכים לינוק מחוכמתו עוד ועוד, ועוד.

ואני עוצם את עיני לרגע, רואה את ז'אן עולה מעלה מעלה אל כיסא הכבוד, והמלאכים המקבלים את פניו מסבירים לו את הנהלים במקום החדש, והוא ז'אן נכנס איתם לוויכוח עקרוני על סדר יום כזה או אחר, והם המלאכים מביטים בו משתאים מבינים שאיש חכם חכם הגיע לשכונה החדשה, לי ברור דבר אחד, העולם שהכרתי יהיה הרבה הרבה פחות חכם וטוב. יהי זכרו ברוך

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"