מָה יֹאמְרוּ?… / הרב בן ציון נורדמן

בטורים שעברו שיתפתי, על זכיית עמותת 'מדעים ויהדות' ב "פרס ירושלים לאחדות ישראל", הטקס התקיים לפני כשבוע בבית הנשיא במעמד שר החינוך ועוד. התרגשנו במעמד, אבל תכלס מה לוקחים מזה הלאה לחיי היום יום?

לקחתי לעצמי נקודות מהנאום שנשא מר אבי פרנקל, אביו של נפתלי, אחד משלושת הנערים הי"ד שנרצחו בשעתו, וכל עם ישראל כאב איתם את הכאב הגדול.

הוא פתח באמירה כי כל כך בנאלי לומר 'השנה יותר מתמיד'… אבל, מה לעשות שזו המציאות, והשנה באמת יותר מתמיד אנו נצרכים לקירוב לבבות ואחדות ישראל, כמו אוויר לנשימה.

הוא התייחס לתקופה זו של השנה, השבת היא שבת מברכים חודש תמוז, ובאמצעו של החודש, אם לא נזכה לגאולה השלימה, מגיעים ימי 'בין המצרים' ימי החורבן והאבל הלאומי על בית המקדש.

חז"ל מלמדים אותנו "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" תפקידנו ללמוד את אירועי החורבן בשעתו ולהבין  כיצד לתקן ולהשתפר, ובוודאי לא לחזור על טעויות מהעבר.

מוצאים אנו נושא שחוזר על עצמו באירועים שהובילו לחורבן בית המקדש השני, וננסה ללמוד את המסר שיש בהם לדורנו.

בתלמוד מסופר כי שני ערים גדולות – טור מלכא וביתר – נחרבו על אירועים שנראים קטנים ושוליים, מבלי להרחיב בפרטים נספר כי פרצה מריבה בין התושבים לבין הגייסות הרומאיות שמנעו מהם מנהגי שמחה מסוימים שהיו נוהגים בזמנם, כמו זריקת תרנגול ותרנגולת בפני חתן וכלה, וגדיעת עצים ארז שבהם היו מכינים את עמודי החופה.

בהמשך מסופר על פגישתו של רבי יוחנן עם בן אחותו אבא סקרא שהיה ראש הבריונים בירושלים וניסה להניאו מהרעב והצנע שהם הטילו על ירושלים, אבא סקרא לא התכחש להגיון שבדברי רבי יוחנן ורק הגיב כי הוא אינו יכול להתנגד לעמדתם של חבריו הבריונים!

אם ניתן לומר, אנו רואים כאן מסר בעל מכנה משותף, חובתנו היא לכלכל את צעדינו בתבונה – עם חשיבה ממוקדת אל המטרה, לא להתעקש על דברים שאינם מוצדקים, לא להתחשב ב'מה יאמרו', אלא לעשות את הטוב והישר בצורה ישרה ומושכלת.

גם בהמשכו של הסיפור עם רבי יוחנן, כאשר ניסו להבריחו מירושלים הנצורה במסווה בתוך  ארון מתים, הבריונים ביקשו לדוקרו כדי לוודא שאינו חי, ומה מנע מהם לעשות זאת? כשטענו כנגדם: "יאמרו רבם דקרו"… שוב, לא עצם הנקודה, אלא 'מה יאמרו'… 'מה יגידו'.

כדאי שניתן את הדעת על הפחד הזה מה "מה יגידו", ולפעול באמות מידה אמיתיות ונכונות, ללא חת!

בפרשת השבוע – פרשת קורח – אנו מוצאים את קורח שחז"ל קראו לו 'פיקח', ובכל אופן נכשל במריבה מול משה רבינו. ומהיכן התחילה טעותו? אנו מוצאים במדרשים כי הדעה הרווחת הייתה כי במסגרת המינויים העתידים הוא אמור לקבל גם כן משרה מכובדת. ומשם הדרך כבר הייתה קצרה למריבה כנגד משה רבינו ונבואתו, עד שבא על עונשו המחריד שהאדמה בלעה אותו חי.

אנו רואים, גם בימינו כיצד אנשים שנראים שפויים לגמרי, הולכים שבי אחרי איזה מאמר של 'פרשן פוליטי' כזה או אחר שמנבא לו גדולות ונצורות, וכך הדבר מתגלגל כמו כדור שלג, עד שהאדם עצמו נופל שבי אחרי תקוות הכזב הללו… ואחרי שהציפיות הללו מתנפצות בקול רעש גדול, הם מביאות את האדם אל סופו והתרסקותו המרה.

נחזור לנאומו של אבי פרנקל, נעצור ונשאל את עצמנו בכנות, כמה מההחלטות שלנו הם ברוח "מה יאמרו"?… כל אחד מאתנו בתחומו נדרש לקבל החלטות עמוקות יותר מחוברות יותר ממקום של אמת פנימית, של אהבת ישראל, של אחדות. כך נזכה לכפר על עוון חורבן הבית, וכך נזכה לראות בבניינו בקרוב בימינו.

בְּשַׁבָּת – פָּרָשַׁת קֹרַח

הַדְלָקַת נֵרוֹת: 19:19 – צֵאת הַשַּׁבָּת: 20:32

שַׁבָּת שָׁלוֹם וְחֹדֶשׁ מְבֹרָךְ ✡️

הָרַב בֶּן צִיּוֹן (בְּנִצִּי) נוֹרְדְּמַן –  "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"