מותר כבר לבכות? / הרב בן ציון נורדמן

שנים שיש לי  קושי בסיום טקס יום השואה, נכנסים לאווירת זיכרון השואה, גודל הזוועות, ממדי רשע בלתי נתפסים, השנאה התהומית, ועוד. ואוירה  זו התעצמה השנה לאחר זוועות הטבח בשמחת תורה. והלב מתפלץ מול  אדישות העולם.

השאלה המתבקשת היא, לאן לוקחים את כל זה? מסחטת רגשות, ותו לא?!

הפרטיזן אבא קובנר נהג לספר, על אודות ניצולה יהודייה שהוא פגש בווילנה כשנלווה לחיילים הסובייטיים המשחררים, בהגיעם לרובע הגטו ההרוס. האישה וילדתה הקטנה שנשאה בין זרועותיה התחבאו בכוך קטן במשך כמעט שנה ועם השחרור יצאו בפעם הראשונה ממקום מסתורן. נוכח האם הבוכה, אשר בפעם הראשונה סיפרה את סיפורה, שאלה הילדה לפתע "אמא, מותר כבר לבכות?"

אז כיום מותר וחובה לבכות, אבל האם בזה נסתפק ?

באופן מעשי, כאשר סבא וסבתא ניצולי השואה היו עדיין בחיים, הייתי משתדל, גם אם לא מספיק… להתקשר ולהתעניין בהם, לדרוש בשלומם, לראות איך וכיצד ניתן לעזור להם בחיים. אך  הם כבר היו מבוגרים מכדי שאוכל באמת להתחבר ולתת  את מה שבאמת הם היו צריכים.

כעת התחושה שפועמת היא לעשות משהו, בכל הכח, משהו משמעותי, מחולל שינוי. משהו שיוכל לתת את התקווה שאירוע כזה לא יקרה יותר לעולם!

אבל איך עושים זאת? הרי מהתרגשות גרידא לא יוצא דבר.

אשתף בסיפור ששמעתי ממקור ראשון, אדמו"ר מפורסם מצא את עצמו במחנה השמדה גרמני בשעת ליל מאוחרת, הקלגסים פוקדים על היהודים לקום משנתם הקצרה, הם הכינו בור עמוק במרכז המחנה, והכריחו את כולם לקפוץ מקצהו האחד למשנהו, מי שיצליח – יינצל, ומי שלא – ייפול לבור אל מותו!

הבור היה כל כך ענק עד שספק אם אדם בריא יכול לקפוץ עד לעברו השני, קל וחומר לאסירי המחנה שהיו כחושים חלושים ורעבים אחרי תקופה שלא בא אל פיהם מזון ראוי לשמו. היו כאלו שהתייאשו מראש וקפצו ישירות לתוככי הבור אל מותם. השם יקום דמם.

האדמו"ר, שהיה כבר מעל גיל שישים, עמד באותה שעה לצידו של אחד מאחיו היהודים במחנה, השתדל לשכנע אותו לבל יתייאש וינסה בכל כוחו לעבור את הבור בקפיצה, באמרו: "אנו נעשה את שלנו, והקב"ה יעשה את שלו". האדמו"ר קפץ ראשון בבטחה, ומצא את עצמו בצדו השני של הבור!

לאחר שניות ספורות האדמו"ר מגלה לצידו את אותו יהודי! כיצד הצלחת לעבור? שואל היהודי את האדמו"ר, בשעה שקפצתי – נענה האדמו"ר – החזקתי חזק באבי, והוא החזיק באביו, אשר החזיק גם הוא בסביו, וכן הלאה במעלה הדורות… ואז פנה האדמו"ר אל אותו יהודי בשאלה: וכיצד אתה הצלחת לעבור? והיהודי משיב לו מיד: רבי, אני החזקתי בך!

השבת אנו קוראים בפרשת השבוע את מצוות 'והדרת פני זקן', אם תרצו, במצווה זו גלום סוד הקיום הנצחי . כאשר אנו מתייחסים נכון אל  המבוגרים, מתייחסים בכבוד אל בני הדור שלפנינו, אשר הם מהווים עבורנו חוליה ותיקה ומקשרת אל העבר המפואר שלנו בשרשרת הדורות, זהו סוד היציבות והקיום שלנו. הם אלו שמחברים אותנו בקשר היסטורי , סוד קיומנו הנצחי.

ידידי השר אורי אורבך ז"ל הגה מיזם: 'שבת והדרת', כנקודת זמן שנתית להוקרת האזרחים הוותיקים, בשבת זו בה אנו קוראים את המצווה הזו. זהו – למשל – מעשה תכליתי באמצעותו אפשר לתת משמעות לזיכרון השואה, ובכך לתת תקווה וזכות להמשך הישרדותו של העם היהודי כעם הנצח.

חובתנו כבני הדור השלישי והרביעי לניצולי השואה, להתאחד 'יחד שבטי ישראל', כפי שראינו בשנות השואה בה לא הבדילו הנאצים ימ"ש בין יהודי ליהודי, כך – להבדיל – אנו צריכים לשמור על הקשר הזה ועל הערבות ההדדית של כל ישראל ערבים זה לזה. זוהי הגבורה והתקומה שלנו- יחד שבטי ישראל!

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת קְדוֹשִׁים
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:58 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:09
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה ✡️
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
• הָרַב בֶּן צִיּוֹן (בְּנִצִּי) נוֹרְדְּמַן