"עידן התמימות" – ילדות אותנטית בגבעת אולגה
"וככה בבוקר הייתה אימי אהובתי שולחת אותי אל המכולת של צבי ומרים, "לך תביא לחמניות גבינה חמאה ושוקולד ותגיד לו שירשום", ואני היתי מתכווץ במקומי.
מביא את המצרכים לא לפני שספגתי כמה עלבונות מוכרים, והיא אימי הייתה מורחת לי שכבה נאה של חמאה טרייה ועליה הייתה מניחה קוביות של שוקולד חלב שהיו מתמוססות בתוך הלחמנייה החמה
וככה היתי הולך לבית הספר, שם בבית הספר עמישב (אגב עד עכשיו לא הצלחתי להבין מה היה כל כל דחוף להחליף את השם הנפלא) היו מגיעים כל החברים מהשכונה, שם בבית הספר עמישב" קיבלנו את החוסן הזה שהפכו אותנו למי שבדיוק אנחנו.
נכון הוא שבית הספר סבל מאלימות נוראה של כמה מורים אבל זה רק גרם לנו הילדים להיות יותר מפוקסים וזהירים בהתנהלות של חיינו בעתיד, ואני אומר תודה על המתנה שקיבלנו בכיתה ה' עת הגיעה אלינו המחנכת אופירה דיאמנט! זו שהייתה עבורנו ולי אישית מגדלור של מחנכת חד פעמית, זו שראתה בי דברים שאני אפילו לא ראיתי בעצמי!
וככה בהפסקות היינו משוגרים כמו מתוך לוע של תותח אל החצר של בית הספר, משחקים כדורגל כיתה נגד כיתה, מן משחקים שהיו עבורנו הרי גורל, מלאות בקרבות עקובי דם, הפסד בכלל לא היה אופציה, עד שכבר בשעות הצהרים המוקדמות היינו מתחילים להריח את המאכלים שהמתינו לנו בחדר האוכל
חדר האוכל שהיה לנו למקום מפלט, שם חיכתה לנו "נסריה" האלמותית עם החיוך המנחם שלה, והיא הייתה מגישה לנו את מרק הירקות המופלא שלה, ואת קציצות הדגים שטעמם עדין נמצא עמוק בתוך בלוטות הטעם שלי, וריח מרק הגריסים היה מסחרר את ראשנו המסוחרר ממילא
צריך להבין חדרי האוכל בבתי הספר ( שנקרא פעם מפעל ההזנה במוסדות החינוך) היה אחד מהמיזמים הכי חשובים בעת ההיא, אני מכיר לא מעט תלמידים בכיתה שהארוחה ההיא בבית הספר הייתה הארוחה החמה והיחידה שהם אכלו באותו היום
בתום הלימודים היינו ממשיכים את משחקי הכדורגל לא לפני שהיינו עוברים למכולת של צבי או מגילה, ריח הנקניק וקופסאות החריף הפתוחות מעורבב עם החמוצים היה מעלה רעב נורא.
וצבי היה חותך לחם שחור לפרוסות גדולות ועליהם היה מורח את האריסה החריפה חמוצה הזו ואחר כך היה חותך חתיכות נקניק מעורבב עם כמה שאריות של נוצות סוררות נותרות, וביד היה נותן לנו מלפפון חמוץ חמוץ ואנחנו היינו מכניסים את פרוסת העונג הזה לפה ורק לרגע קל היינו כולנו מלכי העולם
ורק בערב מאוחר הייתי רואה את אימי האהובה משרכת את דרכה מהשביל המוביל אל הבית שהיא נושאת איתה כמה סלים, ואני הייתי רץ אליה ואוסף אלי את הסלים הכבדים מידיה העדינות והמצולקות מעבודות הניקיון הקשות
אחר כך היא אימי, הייתה מניחה את גופה הייגע על הכיסא שהיא נאנחת, באנחת כואבים, ממלמלת מילים של נחמה, שולפת את עצמה בכוחות בלתי אנושיים ומכינה לנו את ארוחת הערב המיוחדת שלה!
נכון החיים היו בכלל בכלל לא פשוטים, לעיתים קשים ומאתגרים, חיים של מחסור וצנע, אבל הדברים היו כל כך פשוטים וחסרי כל צרות עין! קנאה לא היתה קיימת, מן הטעם הפשוט שלכולם לא היה כלום והיה להם הכל, אף אחד לא הלך לישון רעב, אם היית רעב יכולת ללכת לשכנה ולאכול ארוחה בלי שום היסוס!
שיחקנו משחקים שרק אנחנו המצאנו! צחקנו צחוק גדול במלוא הפה! אהבנו את החברים וראינו בהם אחים לכל דבר ועניין! לא יודע איך בכלל להסביר את העניין הזה, אבל גבעת אולגה הייתה שונה! היה בשכונה הזו איזה קסם מגי כזה שהפך אותה להיות גן עדן חברתי ואנושי
ואני מה בכלל אכפת לי, אני כל כך מאושר לחשוב שגדלתי בעידן חסר פלאפונים ומחשבים נוראים! אני בכלל גדלתי עם כדורגל בין השיניים!
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"