עֲפִיפוֹנִים בְּגִבְעַת אוֹלְגָּה – שְׁכוּנַת חַיִּים !
זה היה בשבת האחרונה, בחוף הים של השכונה, אבא נהדר ביחד עם ביתו הקטנה מעיף עפיפון קטן כזה שכנראה רכש, ב"עלי אקספרס", או משהו דומה אחר, ואני מביט על האבא וביתו עושים שבת של זמן איכות משותף ומחייך חיוך אחד מלא אושר.
וככה אני חוזר אל ימי התום, ואנחנו ילדים של סמטאות השכונה ממתינים בכיליון עיניים לקיץ שיגיע וייתן לנו למצות את מלוא היכולות היצירתיות שלנו, ואני עוצם עיניים ורואה איך בנינו אנחנו עפיפונים, את גליון הנייר לעפיפון כמובן קנינו אצל צימרינג, אבל כל השאר היה תלוי ביכולות הווירטורזיות של כל
אחד ואחד מאיתנו
אחרי הגזירה המתבקשת של נייר העפיפון היינו הולכים רגלית לנחל אלכסנדר שם מצאנו את קנה הסוף הזה ששימש אותנו לעיצוב " הטיירה" באומנות נהדרת היינו מכופפים את קנה הסוף ואחר כך היינו מערבבים קמח עם מים ששימש אותנו כדבק מצוין, חותכים חתיכות נייר ומדביקים את הנייר על הקנה הסוף
אחר כך היינו מתחילים להכין את הזנב הארוך, גוזרים נייר צבעוני ללולאות לולאות שמאזן את הטיירת" והופך אותו לאווירון קטן תוצרת בית, ועכשיו היינו מחברים לעפיפון חוט "סוברלו" שאותו גם קנינו אצל צימרינג או שאבא הביא ממפעלי אליאנס, צבעים נשלפו והעפיפון הפך ליצירת מופת של צבעים אדום צהוב וירוק!
וככה היינו יוצאים אל חוף הים מצוידים בעפיפון הצבעוני שלנו, מסביב עשרות עפיפונים נוספים שצבעו את השמים " בטיירות" בכל צבעי הקשת, מעל השמיים מלאי התכלת למטה הכחול כחול של מי הים ובתווך אנחנו והעפיפון שלנו, אולי זו סתם אגדה אורבנית, אולי יש בזה שמץ של אמת
אבל מי לא שמע על העפיפון שבנה "זוזו" למלכה של הכיתה, הוא עבד עליו ימים ולילות, זה היה דומה יותר למטוס קרב קטן ומשוכלל, רק כדי שמיכל הקטנה תהיה החברה הראשונה שלו, אבל ליבה של מיכל היה נתון כל כולו לדורון" השרמנטי והמחוזר תמידית, וביום ההוא הגיע ", זוזו" אל הבית הקטן של מיכל אהובתו!
מגיש לה את עפיפון חייו! והיא מיכל הילדה עם הצמות מסובבת את פניה לאחור, וטורקת את הדלת על פניו הנרגשות ממילא, וזוזו" המרוסק קורע את עפיפון חייו לגזרים ונעלם! מאז אף אחד לא ראה זוזו" בשכונה, מישהו סיפר שהוא זוזו לעולם לא חזר להיות עצמו!
ניסיתי להסביר לנכדתי היפה על ימי העפיפונים, סיפרתי לה לנסיכת חיי על העפיפונים של חיינו, והיא זו אהובתי פיהקה פיהוק אחד גדול וחזרה כמעט מיד לבהות במכשיר הארור הזה שהפך להיות כל מהות חייה! תחשבו עלינו ילדים של החיים, נושמים אויר נקי מלא חמצן של פעם, רצים בסמטאות ילדותנו, שותים את החיים עד תומם בלי להביט לאחור!
ילדים תמימים מלאי אהבת החברים והשכונה! גבעת אולגה! שכונה של פעם בחיים!
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"