ראש הממשלה, נפתלי בנט, פתח את אירועי יום השואה ביד ושם

ראש הממשלה נפתלי בנט פתח הערב את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם בדברים מרגשים ואמר :

"אני מחזיק בידי דף עד. למען הדור הצעיר אסביר שדף עד הוא טופס רשמי של "יד ושם" המתאר את פרטיו הבסיסיים של יהודי אחד שנרצח בשואה – מתי נולד, במה עסק, שם הוריו ומשפחתו וכיצד נרצח. מי שמילא לאורך עשרות שנים את דפי העד הללו הם בדרך כלל בני משפחה או חברים שיכלו לתאר בצורה אמינה ומדויקת את הפרטים של אותו יהודי או יהודיה שנספו בשואה.

אני מבקש לקרוא לכם את פרטי דף העד הזה:
שם המשפחה של הנרצחת: רייך.
שם פרטי: ריק
מקום הלידה: אוושויץ.
מקום המוות: אוושויץ.
תיאור נסיבות המוות: נלקחה מידי אמה באוושוויץ.
גיל בעת המוות: חצי שעה.
פרטי ממלא הדף: האמא, איירין רייך.

אחיי ואחיותיי, השואה היא אירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. אני טורח לומר זאת כי ככל שהשנים נוקפות, יש יותר שיח בעולם שמשווה אירועים קשים אחרים לשואה. אבל לא, גם המלחמות הקשות ביותר בימינו אינן השואה ולא דומות לשואה. שום אירוע בהיסטוריה, אכזרי ככל שהיה, אינו משתווה להשמדת יהודי אירופה על ידי הנאצים ועוזריהם.* ההיסטוריה רוויה, לצערנו, במלחמות קשות, במעשי רצח ברוטאליים וגם בג'נוסייד, רצח עם. אך בדרך כלל מדובר באמצעי שנועד להשיג מטרה, תוחלת כלשהי – צבאית, מדינית, כלכלית, דתית.

המקרה של השמדת היהודים שונה. מעולם, בשום מקום אחר ובשום זמן אחר, לא פעל עם אחד להשמיד עם אחר, בצורה כל-כך מתוכננת, שיטתית וקרת רוח, מתוך אידיאולוגיה מוחלטת ולא מתוך תועלתנות.* הנאצים הרגו את היהודים, לא כדי לתפוס את מקום עבודתם או את בתיהם – הנאצים חתרו להגיע לכל היהודים ולהשמידם עד האחרון שבהם. ליהודי בשואה לא הייתה שום דרך מילוט. לא כניעה, לא גירוש, לא המרת דת או שינוי התנהגות, כלום – כי ההשמדה נעשתה על בסיס עצם היותך יהודי, ללא שום קשר למעשיך. הגרמנים לא חסכו שום מאמץ כדי לבצע את המלאכה.

כך למשל, באפריל 1944 נשלח צוות גסטפו מיוחד להרי האלפים הצרפתיים לשבילי הליכה מרוחקים – רק על מנת ללכוד ולרצוח עשרים ילדים יהודים, הקטן שבהם בן 4. כמה אנרגיה בשביל להרוג כמה ילדים.

בשלהי המלחמה, העדיפו הנאצים להשקיע בהשמדת יהודים, גם כאשר זה גזל מהם אנרגיה ומשאבים ממאמצי המלחמה. מה הביא אותם לכך? למה השואה היא הביטוי האולטימטיבי, המוחלט, לאנטישמיות בת אלפי שנים? מדוע יש אנטישמיות? איך זה שלפני מעל 3,500 שנים פרעה החליט להשמיד את כל הזכרים העברים? ו-1,000 שנים מאוחר יותר המן רצה להשמיד את כל היהודים? ולמה לפני 700 שנה אנגליה גירשה והרגה את יהודיה? ולפני 500 שנה ספרד הלכה בדרכה, ולפני 350 שנה כך בתימן? מה המניע, מה הסיבה, לכל האירועים הללו? התשובה היא שאין. אין סיבה לאנטישמיות.

שנאה היא רגש קל לתפעול ולהצתה. אלה היסודות האפלים ביותר בנפש האדם, שלעיתים מתפרצים בדמות שנאה עיוורת לאחר, שאם רק ייעלם ייפתרו כל הבעיות שלי. בכל מופע שלה, האנטישמיות לובשת צורה שונה, מוצאת כביכול סיבה אחרת. פעם טובחים בנו כי לנו היהודים יש מנהגים שונים: כשרות, שבת, תפילות – מה שהביא יהודים רבים דווקא להיטמע בגויים ואפילו להתבולל. אבל אז האנטישמיים תקפו את היהודים דווקא כי הם נטמעים בסביבה, ו"מטמאים" את הגזע שלהם. היהודים מצליחים? סיבה לאנטישמיות. היהודים נכשלים ועניים מרודים? סיבה לאנטישמיות. היהודים הם עם בלי ארץ, מנותקים מאדמתם משך דורות? סיבה לשנוא אותם. היהודים מקימים מדינה מוצלחת וחזקה? סיבה לשנוא אותם. בכל פעם שאנחנו מתפתים להאמין שעברנו לעידן חדש, ליברלי, מודרני, בו אנשים כבר אינם אוחזים בשנאת יהודים, *המציאות מעוררת אותנו לאמת.

ומה הלקח? מה עלינו לעשות עם זה? התשובה שלי ברורה: הציווי הגורלי שלנו הוא לעמוד לגורלנו. לסמוך רק על עצמנו. להיות חזקים ואף פעם לא להתנצל על קיומנו או על הצלחתנו.

בנינו מדינה יהודית חזקה ומשגשגת בארץ ישראל. זה היעד שאין לנו ברירה אלא לעמוד בו: מדינת ישראל חייבת להיות הכי חזקה. תמיד. להיות עם הצבא הכי חזק, עם חיל האוויר האיכותי ביותר, עם הלוחמים האמיצים ביותר, עם המוסד והשב"כ המתוחכמים ביותר. ומעל הכל – עם האמונה העמוקה ביותר בצדקת דרכנו.

מדינת ישראל חזקה. אנחנו בונים גשרים אל חברים חדשים וישנים, מעמיקים בריתות. אך לצד החברים, הידידים ובני הברית שלנו הקרובים והרחוקים, עלינו לזכור אמת בסיסית: אנחנו נתקיים כאן בארצנו, רק אם נעמיק את שורשינו באדמה זו שלנו.

השואה התרחשה לאחר קצת פחות מ-2,000 שנות גלות של העם שלנו. העם היהודי הוא כמו צמח שקשור לאדמה מסוימת. כן, הצמח יכול אולי להתקיים ואיכשהו לשרוד גם באדמה אחרת, אך על מנת לפרוח ולשגשג עליו להתחבר לאדמה שלו. העם היהודי אמנם יכול להתקיים בגולה ולחלום על ירושלים, אך בסופו של דבר הקיום האמיתי והטבעי של העם שלנו יכול להתרחש רק בקיום הפיזי בביתנו המקורי – כאן, באדמת ארץ ישראל. בניין הבית הזה הוא חובה שהיא גם זכות ענקית, של כולנו.

הטקס הזה פותח את אירועי יום השואה, וגם מסמן את נקודת האמצע של שלושת שבועות התקומה, שתחילתם בחג הפסח המציין את לידת עמנו, המשכם בשבוע הבא, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וסיומם ביום העצמאות של מדינת ישראל. הקיום היהודי החל לפני כמעט 4,000 שנה על אדמת ארצנו, וכל מעשה שלנו כאן במדינת ישראל, הוא מעשה של בנייה והתחזקות. כל בית שבונים, כל תינוק שנולד, כל חברה שקמה, כל צעד שאנו דורכים בנחלי ארצנו, כל שיר שנכתב, כל חסד שנעשה בין אדם לחברו, הוא לבנה בבניין המפואר הזה שנקרא מדינת ישראל.

בניין מדינת ישראל, המדינה היהודית בארץ ישרא, הוא-הוא הניצחון על אלו שחתרו להשמיד אותנו. בואו כולנו נאחז בה חזק, נשמור עליה מכל משמר. נקודה אחרונה, חשובה דווקא בימים אלו. מרד גטו וורשה נחשב, בצדק, לשיא של גבורה יהודית – קרב בלתי אפשרי של יהודים מעטים מול גרמנים רבים. כולנו גדלנו על מורשת זו.

מה שפחות מדובר הוא העובדה הטראגית, שמול הגרמנים נלחמנו, לא כגוף אחד, אלא שני ארגונים יהודים מתחרים, שלא שיתפו פעולה ביניהם. האצ"י – ארגון צבאי יהודי, שהשתייך לזרם הרביזיוניסטי, לימין. הארגון היהודי הלוחם, אי"ל, שהשתייך לזרם הסוציאליסטי, לשמאל. כן, אחיי ואחיותיי, אפילו בימים האפלים ביותר בהיסטוריה היהודית, בתוך תופת ההשמדה, השמאל והימין לא השכילו לשתף פעולה. כל קבוצה נלחמה לבדה מול הגרמנים.

ואני מנסה להבין איזה פער אידיאולוגי היה כל-כך חשוב עד שיוכל להפריד בין שתי קבוצות יהודים שנלחמו בקרב נואש והרואי כזה? איזו איבה פנימית הייתה יכולה להצדיק פיצול ברגע שכזה?

אחיי ואחיותיי, אסור, פשוט אסור לנו, לאפשר לאותו גן מסוכן של פלגנות, לפרק את ישראל מבפנים. היום, ברוך השם, במדינת ישראל, יש לנו צבא אחד, ממשלה אחת, כנסת אחת, ועם אחד – עם ישראל. כשאנו מאוחדים, אף אויב חיצוני לא יוכל לנו.

אחיי ואחיותיי, תהי נפשה של אותה תינוקת יהודיה, שניספתה עוד בטרם ניתן לה שם, יחד עם ששת מיליון אחינו ואחיותינו נרצחי השואה, צרורה בצרור החיים".