אבי אשתר – המציל טוב הלב מגבעת אולגה, שהלך מוקדם מידי
יום ה', מיותר להוסיף כמה אני אוהב את היום הזה בשבוע, בוקר של שמש קייצית, ואני מתלבט בני לבין עצמי איך להעביר את הבוקר הזה הכי טוב שאפשר, אפילו שלא ברצוני אני מוצא עצמי עושה את הדרך מערבה לכיוון הים של אולגה, שם בים הטוב הזה אני מוצא תמיד תשובות ללבטים שונים.
קצת לפני שבע בבוקר ואני כבר הולך על קו החוף בואך הבריכה ומחליט ברגע האחרון להמשיך וללכת דרומה לכיוון הים הסיני, טוב תראו רבותי, הים הסיני זה באמת מן פנינת חמד אולגאית אולי אחרונה שנותרה לנו בים הבטון החונק אותנו לכלותנו, הסלעים המשוננים והכה מוכרים מלופפים באצות ירוקות ירוקות מבריקות בערבוב מקסים עם הכחול של המים.
אני יושב לי על סלע מוכר מפעם, מתבונן על האופק הרחוק, סירת דייגים חוזרת מלילה נוסף של עמל, נפנוף של שלום מוכר כל כך, השמש של הבוקר מכה בעדינות במים הכחולים כל כך מעבירים שובלים של ניצוצות מרהיבים של שלל צבעים המסנוורים אפילו דייג קשיש היושב ממש לצידי, כך או כך אני נזכר באחת באבי אשתר.
טוב איך מתחילים לספר על טרגדיה בסדר גודל כזה? איך מספרים על איש שהוא התגלמות הטוב המוחלט.
אבי אולגאי יפה יפה כל כך גדל בשכונה הקטנה שלנו, מן ילד של אהבה, ואני חושב על האיש הטוב הזה שהלך ככה סתם, איש שהחיוך המקסים שלו ליווה אותו כמו צל, מן אדם שסימן ההיכר המוחלט שלו היה החיוך, חיוך כזה שמחזיר חיים לאנשים עצובים, אבי היה אולי האולגאי הכי אולטימטיבי שאפשר. איש צנוע בצורה קיצונית, מלא באהבת אדם, אני לא מסתכן בכך שאומר על אבי שהוא היה אדם באמת נטול אויבים.
גם בעבודתו כמציל הוא הוכיח מקצועיות ורצינות שאפיינו אותו כל כך, ולחשוב שהאיש הטוב הזה נפטר שהוא מותיר אחריו ארבעה ילדים ואישה, כולם המומים ומרוסקים. הוא אבי שלנו הותיר בור ענק בליבותיהם של רבים כל כך.
איש כל כך נכון שאתה מסרב להבין את לכתו המוקדם כל כך, אבי היקר הלך אבל זכרו איתנו, אבי היה סמל של אהבה, סמל של אהבת חינם, ואני כל כך אתגעגע לחיוך הזה שלו, לחן הבלתי נגמר, אבי שלנו, נוח לך בשלום על משכבך, ולי כל כך ברור שמלאכים רבים ביניהם מי ילטף את ראשו ראשון, יהי זכרו ברוך".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"