בני דנינו – הילד הנצחי מגבעת אולגה שפתאום נעלם לנו

אני חושב שהיינו בני אחת עשרה לערך, אנחנו בכלל לא ידענו שיש דבר כזה שנקרא מחלה קשה, לי בכלל יש הרגשה שכל העניין הזה לא היה כל כך נפוץ, וכן ביום אחד בכלל לא בהיר קיבלנו ידיעה על מותו של החבר שלנו, בני דנינו. אבל עוד נחזור לבני האהוב כל כך.

יום רביעי השבוע, שעת לילה דיי מאוחרת, בחוץ קור אימים ואני המוזר לוקח את הרכב ונוסע לחוף השכונה, מדליק את החימום הטוב, ברקע יובל דיין המופלאה, מניח את הראש לאחור ולרגע אחד קסום אני האיש הכי מאושר בעולם, באמת לא מבין למה הלכתי כל כך הרבה שנים לאחור, אולי זה הגיל, אולי הפחד מהשכחה, אתם יודעים, להשאיר מאחור את אלה שהיו חלק חשוב מנוף ילדותנו, בני דנינו ז"ל.

טוב תראו חברים בני היה אולי הילד הכי יפה בשכונה, מן ילד כזה שגם אם קינאת ביופי המיוחד שלו לא יכולת שלא להתאהב בו, הייתה בו שנינות שלא התאימה כל כך לגילו, חיוך ממזרי כזה שסחף אחריו את ילדי השכונה, ואפילו שהיינו שנה אחת גדולים ממנו הבנו שאין מה לעשות, בני הוא המנהיג הלא מעורער שלנו.

ואז זה קרה, בהתחלה לא הבנו את המסתוריות הזו סביב, לא הבנו למה בני נעלם מחיינו, המילה חולה הסתובבה ככה באוויר, אוקיי חולה, עובר יום יומיים וחוזרים לשכונה, אבל לא, בני נעלם ונותר ספון בביתו, היום אנחנו יודעים שהילד המדהים הזה היה בעצם חולה במחלה הנוראית כבר שנה לפני, ואולי מחוסר ידיעה, אולי בגלל מכשור חסר, לא יודע בדיוק איך, אבל שכבר גילו זה היה מאוחר מידי, והילד היפה הזה נעלם לנו בהלוויה נוראית שאותה ראינו רק מרחוק.

רק דבר אחד ידענו, סוף עידן התמימות הגיעה, והאמא ההיא, זו שהייתה כלביאה, זו שנלחמה עד הרגע האחרון למצוא מרפא לבנה הקטן, זו שלאחר מותו, הפכה לצל של עצמה, הייתה שומע את הבכי הנורא שלה, בכי שהיה עוטף את השכונה כולה ביגון בלתי נסבל, בני דנינו ז"ל.

לי כל כך חשוב להעלות את זכרו של הילד הטוב הזה, לתת לנו בשכונה הקטנה אפשרות לתת לילד סיכוי אמיתי להישאר בתודעה השכונתית, ואני מסתכל למעלה על השמיים האפורים, על הגשם החזק שרק התחיל שוב, מרחוק כוכב אחד סורר עושה נחיתת חרום לכיוון שלי, כן כוכב כזה שהכי מזכיר את בני היקר.

כוכב לא שיגרתי כל כך נוצץ כל כך מיוחד ששאר הכוכבים מעיפים אותו מתוכם אולי מתוך תקווה שאולי כך גם הם יזרחו כמוהו, בני דנינו ז"ל, הוא גוף בלתי נפרד מאיתנו, הוא חלק חשוב בנידבך הזה שנקרא גבעת אולגה, אנחנו זוכרים אותך בני, ילד בן יפה יפה, בן אחד עשרה וחצי, ככה הלכת וככה נשארת, ילד אולגאי ניצחי ונערץ, יהי זכרו ברוך."

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"