צ'יקו וקנין – האיש ששם את חייו למען גבעת אולגה והפך לשליח השכונה והמנהיג הנוכחי
ממש רק שהתחלתי לספר את הסיפורים קיבלתי החלטה עקרוניות, לא מעלה סיפורים על פוליטיקאים, חשבתי שזה יהייה לא נכון לערבב שני דברים כל כך שונים, אבל באמת לא לכתוב על צ'יקו זה יהיה סוג חוצפה אמיתית, עוד נחזור לצ'יקו, יום שישי ואנחנו חברים קרובים במיוחד מצפינים לצימר בקיבוץ גדות".
לא יודע למה ואיך אבל אני כל פעם תופס את עצמי מופתע מחדש מהתרגשות שאוחזת בי בנסיעה לצפון, ראאבק, עשית את המסלול הזה רק אלף פעם, מה ההתרגשות? כן לא יודע להסביר את התופעה הזאת, אני כל כך מתרגש מהדרך, מהנופים המוכרים שמפתיעים אותי כל פעם מחדש, מהירוק צהוב של תחילת החורף, מהדוכנים בצידי הדרכים, וכמובן מהחברים הנפלאים, מן חיבור כזה שעושה חשק לחיות הכי הרבה.
ואני בהחלטה מושכלת מחליט לכתוב על צ'יקו ! (צ'יקו וקנין), תראו הבחור המיוחד הזה מחליט בשלב כל שהוא בחייו שהוא מקדיש את חייו לציבור, החלטה לא פשוטה, להיות איש ציבור זה דבר אחת, להיות איש ציבור כמו שצ'יקו רואה את הדברים זה דבר שונה לחלוטין, האיש הזה בפרוש מוסר את נפשו לשכונה
צ'יקו , מן פריק של נתינה אבסולוטית, מין "מטורף" אולגאי שרואה בעבודתו הציבורית סוג של דת, הוא מתזז עצמו לכל פינה ששם הוא נדרש, והופך ל "ראש עיריית גבעת אולגה" בפועל.
איש כזה שמנקז לתוכו את כל תחלואי השכונה, ואני שואל את עצמי לא פעם? מה מניע אותך צ'יקו? מה הטירוף הזה לעשות כל כך הרבה ולקבל כל כך מעט, והתשובה רבותי היא פשוטה להחריד, פשוט אהבת התושבים והשכונה. בלי שטיקים ובלי פילוסופיה מסובכת, השכונה קיבלה מתנה, מתנה בגובה 1.90 מ' לפחות, ועם לב גדול יותר, איש של כבוד, מלא חמלה לכל חי
ואני באמת מקווה בשביל כולנו שהוא לא יישבר, לא יתייאש, שהרי אנחנו כמו אנחנו מתחילים לראות בו בצ'יקו מן דבר מובן מאליו,! מן אחד שחייב לנו! לכן כל תושב השכונה חייב לעשות לפחות את המינימום הנדרש ולחבק ולפרגן לאיש הלא רגיל הזה, לחבק כל כך חזק שלא יעזוב לעולם, וחשוב להגיד לצ'יקו את המילה הכי פשוטה והכי חשובה, תודה תודה תודה אחי הקטן".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"