הילדות בגבעת אולגה – עיצבה את האופי שלנו להתגבר על כל משבר

זה הגשם הזה הראשון של שישי שעושה אותי מאושר, ריח האדמה הסופגת את המים הטובים מגרגרת בהנאה בלתי מוסתרת כל טיפת אושר הנספג במהירות במעמקי האדמה המשתוקקת, ריח גויאבות מסחרר את ראשי המסוחרר ממילא, ואני ככה רואה אותי הילד מביט מהחלון על הגשם הראשון טיפות מים מכות קלות על החלון ואני מצייר לי דמויות על הזכוכית הרטובה, ברקע מוזיקה ישראלית משובחת של ג' ואני חוזר למפגש הקבוע כמעט של חמישי עם החברים מהשכונה

וככה היא ניגשת אלינו כולה מדיפה ריח של בושם של הביוקר, אתה רפי היא יורה בלי בכלל להתבלבל, תדע לך היא אומרת, אני קוראת אותך בקביעות, אתה באמת כותב כל כך יפה, אבל נראה לי שנשארת קצת מאחור, מה שהיה היה! החיים חזקים מהנוסטלגיה, והחברים הטובים שלי מגניבים חיוך של יודעים

ואני מביט בגברת הלא צעירה הזו, וכן אני זוכר אותה במעומעם, אני יכולה להצטרף היא שואלת במפגיע? ואני מביט בחברים שלי ואולי קצת בגברת זו שחודרת לתוך מפגש חברי סתמי באכזריות מסוימת, "תראי אני אומר, זה אני עם עצמי", אני עם העבר השכונתי שלי אולי שלנו

ואני מביט ישר לתוך עיניה היפות באמת, יש משהו בחבילה הזו שהתקבצה בשכונה השוכנת לרגלי החוף, קרה כאן איזה סוג של קסם, הגיעו עולים מארצות ערב, מהמגרב, והם התערבבו עם עולים מרומניה בולגריה ועוד, בליל האנשים האלה יצר אפילו שלא בכוונה פיצוץ של תרבויות שהפרו זה את זה, מאכלים עברו מבית לבית

מנהגים שונים מצוירים על גבי לבבות של עולים ניתנו בחינם לשכנים הנלהבים, הכחול של הים שטף את הבדלי התרבויות, העוני והמלחמה היום יומית על הפרנסה הביא לערבות הדדית שלא הייתה מביישת אף קיבוץ מפואר אחר, ואנחנו יקירה היינו ילדים של החיים, בלי שום עקבות של אני טוב יותר וכאלה דברים

ראינו את החיים דרך החור של פת הלחם, של היכולת שלך לחצות כריך לשניים בלי שום היסוס ולתת אותו לחבר ההוא שלך, וכן להיכנס לבית של השכנה ולשבת בלי בכלל להתבלבל בשולחן כאילו היה זה הבית שלך, וזה היה כל כך טבעי בעיננו כל כך מובן מאליו, ותראי איזה יופי של היסטוריה חווינו, זו הילדות הזו היא זו שעיצבה את האופי הזה שלנו, זה שנתן לנו להבין שאנחנו יכולים לעמוד בכל משבר, זה שהביא את החברים האלה שלי להיות קשובים לכאב של האחר, אלה שבגרו ולא שכחו מאיפה הגיעו

ברור שאני גם מכיר כאלה ששכחו את עברם, אלה שחשבו שהם טובים מהעבר שלהם, ואני חושב שהיום הם מכים על חטא, הם אותם בוגרי השכונה הבינו שרק הליכה לאחור, הצמדות לערכים האלה שעשו אותך למה שאתה רק זה יכול להפוך אותך באמת לאדם ערכי ונכון

כן היא אומרת די מופתעת, אבל זה לא מפריע לך? שלילי אני אומר, התרפקות על העבר אינה פרושה להיות תקוע בעברך, אדם המתכחש לעברו, לתרבות שלו הוא סוג של אדמה חרוכה, הבסיס שלנו כאנשים הוא הכרת הטוב, זה היכולת שלך להסתכל לאחור לראות את אותן דמויות שהלכו איתך בימים של עצב ולדעת לתת להם את הכבוד הבסיסי שהם כל כך ראויים לו

תסתובבו בשכונה, תראו את הסמטאות האלה שבהן שוטטנו, לצערי הם לא השתנו הרבה, ועכשיו תחשבו שכך חייתם, בתוך הבתים הקטנים האלה, שלושה או ארבעה בתוך חדר קטן, ישנים במיטה אחת או על מזרון על הריצפה הקרה, שם מתוך הזיכרונות האלה תקבל את הערכים האלה שיהפכו אותך לאיש טוב יותר, זה שמבין כמה החמלה נמצאת עמוק בתוך הנפש האולגאית שלך, זו שתיתן אהבה לאלה שהפכו שלא ברצונם לנזקקים, ואני עיוני, אולגאי גאה גאה, וממש לא מתכוון להתנצל על זה!".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"