משחקי הילדות בגבעת אולגה – חוויה שלא ניתן לתאר בשום פלאפון עכשווי

יום חמישי בשבוע, השעה כמעט שמונה בערב, בחוץ מתארגן נחיל נוסף של יתושים נועזים, מלאי מוטיבציה מיוחדת, לשתות את דמי המתוק להם מדבש, ואני מצוייד בכל התכשירים הכי מתקדמים מאמין שהפעם אני אצליח להביס את השדים המעופפים, חמש דקות מאוחר יותר אני נס אל חקו הנעים של חדרי הקט, מלקק בשקט את הפצעים שהותירו לי הנבלות

אפילו טוטו החתול הפסיכופת שלי מבין את גודל השעה והוא מתכנס מתחת לרגלי בניסיון פתטי למצוא מסתור, ורק הנכדה שלי זו מיכלי היפה שקועה כולה בנעשה במסך הזה מול עינייה היפות, מן מכשיר נורא כזה שהפך את הילדים שלנו לסוג של זומבים חסרי כל יכולת אינטרקציה עם הסובב אותם

ואני עושה ניסיון נוסף לייצר איזה קשר עם הדבר הזה מולי, מיכלי אני אומר בחצי תחינה, עזבי את הפלאפון! בואי נדבר קצת, והיא מרימה את עינייה שהפכו לחרדתי לאדומות ודומעות במיוחד, ופלא נוצר, היא מניחה את חייה בצד המיטה, סבא היא אומרת! ואני רוכן קדימה בתחינה, מתפלל שהשיחה הזו תיארך יותר משתי דקות, סבא היא אומרת בקולה הענוג, מה בכלל עשיתם בלי פלאפון שהייתם קטנים!??

הרגשתי איך כולי מתמלא אושר, היא הנכדה היפה שלי ממש הרימה לי להנחתה, בלי בכלל שהרגשתי התחלתי לדבר ללא הפסק, מרים את נכדתי ומושיב אותה על בירכיי כך שלא תצליח לברוח, מאמין שזו הזדמנות שלא תחזור, בערבים האלה עיוני, היינו יוצאים כל ילדי השכונה, יוצאים אל הרחוב שהיה לנו לבית שני

בלי שום התארגנות מיוחדת מתחילים בסדרה של משחקי רחוב, "דיניבריי", את יודעת עיוני מן דבר כזה שהיה יכול להחזיק אותנו שעות, מרדף מתיש אחרי ילדים אחרים המנסים נואשות להתחבא במסתורים שלא יתגלו, כך או כך ממשיכים במשחקי התוקע, זה המשחק הזה שהיה מיוחד בחורף, ומלחמות בין השכונות, אולגה ג' נגד אולגה ד', וכולם חמושים ב"חץ וקשת", והמכסים האומללים של פחי הזבל ששמשו לנו למגינים.

והיא מביטה בי פעורת פה, ואני ממשיך ללא רחם, מספר לה על הרפסודות שבנינו בחורפים, אלה שהפכו לסירות ויקינגים בתוך שלוליות ענק במרחבי פסי הרכבת, ושהרעב הציק היינו קופצים מעבר לגדר קוטפים מלא מלא תפוזים כתומים רעננים עד בכי, מקלפים רק חצי מהפרי ומכניסים את הפה אל תוך הפלחים העסיסיים ופנינו זורחות מאושר לא יתואר.

ומשם עיוני היינו קופצים לגן הציבורי במרכז השכונה, עולים על עץ התות הענק, והוא מלא מלא תותים שחורים אדומים כדם, ואנו מטפסים כמו צ'יטה אל צמרות העץ הטוב, חופנים בידנו מלוא התותים, מן פרי עסיסי מלא מתיקות נהדרת, מכניסים את מלוא הפה והמיץ היה ניתז על פננו המאושרים, ולנו לא היה אכפת בכלל

כן בחורפים האלה נסיכה היינו ממשיכים ללכת עד קצה הרחוב, שם מכר זקן אחד קרמבואים מרוסקים, מן תערובת בלתי אפשרית של וניל ושוקולד, מעורבב בביסקוויטים טריים טריים שנראה שממש זה עתה יצאו מהמכונה, ואנחנו נרגשים ובידנו כמה גרושים מרימים אותם מעלה שיראה, והוא מניח על ידנו הנרגשות נייר פרגמנט, מכניס כף ענקית לתוך חבית אחת המונחת ממש ליד, ובמכה אחת מניח ערמה של קרמבו וניל שוקולד, עם פרורי ביסקוויט טרי טרי, ואנו היינו מכניסים את מלא הפה כולל הפנים אל שק העונג הזה, לא מרימים ראש עד שהיה נשמע קול חנק אמיתי שאיים עלינו לכלותנו.

את מבינה מלכה? אלה היו חיינו, כך חיינו, ברחוב, בים עם החברים, והיינו אנשים מאוד מאוד מאושרים, והיא מביטה בי, מבט ארוך כנצח, ובלי כלל לחשוב אומרת לי, סבא איך אני יכולה להוריד את האפליקציה של כל מה שסיפרת לי עכשיו? ואז התעלפתי!".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"