"דני שלום שלום" מגבעת אולגה – ה"פסיכולוג" של ההורים של כולנו

ואני יושב ממש בדד מול חוף החמישים, רוח קרה במיוחד מכה בפניי הקרות ממילא, רק מאוחר יותר הבנתי שהוא יושב לידי, איש קשיש קשיש, אני מכיר אותו מפעם, גבר יפה, שרמנטי, לבושו מרושל במיוחד, כן רפי הוא ממלמל, זה אני! אין מה לכתוב עלי הוא מדבר אלי ואולי בעצם לעצמו, בציניות, כך אנו שותקים ביחד, מביטים על המים הכחולים כל כך, ריח המלח מתערבב עם תמונת הסלע הגדול והקטן שהיה לנו למקפצת חיינו, כך או כך אני חוזר אל דמויות ילדותי, תראו רבותי, "דני שלום שלום".

ככה קראנו לו היה באמת אחת הדמויות הכי צבעוניות בנוף השכונתי האולגאי, דני עובר את כל תהליך הקליטה הלא פשוט שעברו ההורים שלנו, מנסה מזלו בעבודות שונות ומחליט בהחלטה של רגע לפתוח בית קפה בשכונה, יש החלטות שאדם מקבל בחייו שהוא עצמו אינו מבין את ההשלכות של ההחלטה ההיא שקיבל

בית הקפה של דני הופך מהר מאוד למרכז חברתי מרכזי בשכונה, שני דברים גרמו לבית הקפה הזה להפוך לכל כך פופולארי, חוסר נורא במקומות בילוי לאנשי השכונה ואולי הדבר החשוב יותר היה אישיותו של דני, דני כאילו נולד לשרת אנשים, נולד לשמח את התושבים בימים שהמצוקה הייתה לא פשוטה

תחשבו על תושבי השכונה, הם שעבדו בעבודות לא פשוטות מצאו בבית הקפה של דני מפלט ממצוקות היום, והם מגיעים לבית הקפה, עדין לבושים בבגדי העבודה המלוכלכים שלהם, מקבלים כוס תה שעליהם היו מוסיפים בוטנים קלויים, אוספים לידיהם את קוביות הזניפ, או קלפי הבלוט"

ומוציאים רק לשעתיים את כל תסכולי החיים הלא פשוטים לתוך קוביית הש בש ודני מסתובב סביבם וחיוך ענק על פניו, מאיר להם בטוב ליבו את השעות החשובות האלה בחייהם, ואני רוצה לספר לכם על האיש הגדול הזה שהיה מעלים עין מלקוחות שלא הייתה להם את האפשרות לשלם, זה שנתן בחגים תרומות בסתר לאלה שידע שאין ביכולתם לעשות את החג כהילכתו

ואני רואה את עצמי הילד שמגיע לקרוא לאבי מבית הקפה, כל כך אהבתי להגיע לקפה של דני, ריח הסיגריות והקפה הקלוי היה מסחרר את ראשי, ודני היה מלטף ראשי, שולף את אחד הוופלים הירוקים המתוקים עד אימה, ואני הייתי מביט בהשתאות על האנשים היפים האלה, מסוקקי ידיים וצרובי השמש, מחייכים חיוכים של אושר רגעי.

ואני חושב על האיש הזה, שבהחלטה אחת אלוהית מצליח להביא כל כך הרבה אושר בכל כך מעט כסף לרבים כל כך בשכונה, תמיד חשבתי שדני היה סוג של שליח מצווה, נכון בית הקפה היה גם מקום לפרנסה, אבל דני הבין שהמקום שלו הוא קרש ההצלה הזה שמציל אנשים רבים מקריסה נפשית ומשפחתית, ובימים שאנשים לא הבינו את תפקיד הפסיכולוג

היה "דני שלום שלום" לפסיכולוג של ההורים של כולנו, דני האהוב סגר את בית הקפה, הלך לאן שהלך, ואני שעובר לעיתים ליד המקום הטוב הזה עוצם את עיניי לרגע, שומע את האנשים צועקים בקול ניחר את שאגת חייהם, ומתוך בית הקפה עדין רואה את החיוך הקטן הזה של דני אהובי.

אומר לי בפעם אולי אחרונה, "שלום שלום רפי" ואני אומר לך דני, תודה לך אהוב, על כל האהבה שנתת לשכונה שלמה בימים של סגריר, ולי כל כך ברור שדני שלנו נמצא הכי קרוב לכיסא הבורא, יהי זכרו ברוך".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"