דוד חבז מגבעת אולגה – מותג של אופה ומאפיה מיוחדת ואותנטית

יש דברים בחיים שילד לא שוכח! אני חושב שהיתי בגיל שבע שמונה, להבות ענקיות נראות בשכונה, צופרי מכבי האש קורעים את סמטאות השכונה, מאות אנשים רצים לכיוון ואני בתוכם, ותמונה אחת נחרטה במוחי, המאפיה בוערת, מאות אנשים מסביב, ודוד חבז , ואשתו מנסים נואשות לכבות את האש הנוראה המכלה כל סנטימטר ממפעל חייהם.

עד היום אני שומע באוזניי את קול זעקת האישה המבועתת, אבל דוד לא נותן לאש אחת לייאש אותו, הוא משפץ את המאפיה ומרגיע את התושבים המבוהלים, ואני יושב על אספרסו קצר אצל אטון, מביט על הדבר המצחיק הזה שנקרא בפינו "אזור התעשיה" של השכונה, מסגריה אחת, עוד נגריה או שתיים, והאיש ההוא של השיש

אני בכלל לא בטוח שיש עוד כאלה שזוכרים, אבל ממש ליד, מאחורי מרכז המסחרי היו צריפים, נשבע לכם שאני זוכר שגרתי שם כילד, עד שעברנו "לווילות המפוארות" ברחוב מבצע עזרא, האמת זה תקופה ארוכה שאני רוצה לספר לכם על המאפיה המופלאה בשכונה, זו שניהל דוד חבז (חבז בערבית זה אופה).

דוד חבז שהגיע מעירק בשנת 1951 בא ממשפחה של אופים, מן משפחה שראתה בהכנת הלחם את יעודה בחיים, ואכן דוד שמשתקע בשכונה (תודה לבורא עולם על ההחלטה הזאת של דוד) מחליט לעשות את הדבר שהוא הכי טוב בו ופותח מאפיה, ואני עוצם עיניי ועדין נזכר בריחות האלה שהיו אופפות אותי שרק הייתי מתקרב לאזור המאפיה.

ריח הלחם הנאפה היה מסחרר את ראשי ומוביל אותי אפילו שלא ברצוני לכיוון הנכון, היה משהו במאפיה הזאת שהפך אותה למן מוסד אולגאי אלמותי, אני עדין זוכר את התורים הענקיים במוצאי שבת, מסורת כזו של אנשים להגיע למאפיה ולקנות פיתות.

תראו באמת זר לא יבין זאת אבל הפיתות האלה של דוד היו אחרות, היה בהם טעם שתם מהעולם, אולי זו היד הזו שאפתה בכזו אהבה, אולי זה מתכון סודי, באמת שאני לא יודע, אבל לראות את הפיתות הגדולות האלה יוצאות מהטבון האדום מהאש היוקדת, לראות את העיגולים השרופים האלה מעל הפיתה

ולמטה הפיתה הייתה מקבלת מן קרנצ'יות מופלאה שלא ראיתי שוב, ואתה לוקח את הפיתות הלוהטות האלה הביתה, ואימי כבר מכינה את קנקן התה הטוב הזה, מלא בעלי נענע טריים, ועל השולחן חפיסת חמאה שזה עתה יצאה מהמקרר, ואנו הילדים היינו ממתינים בסבלנות לא מובנת בכלל לתור שלנו לקבל את הפיתה ההיא שעליה ערמה של חמאה המומסת בתוך הפיתה האלוהית הזו.

ודוד חבז מתרוצץ כולו מזיע בין התנור היוקד, משרת את הלקוחות חסרי הסבלנות, מביט בדאגה על התורים הבלתי נגמרים מתפלל לאלוהי הקמח שהפיתות יספיקו לכולם, ויש מספרים שדוד חבז ידע בדיוק מי מהמשפחות לא יכול להרשות לעצמו קנייה של פיתות, והוא ברגישות נהדרת אוסף קבוצה של פיתות ונותן לאישה ליד בלי שאף אחד ירגיש, מן מוטו כזה שהיה חלק מהאופי המיוחד הזה של האופה של השכונה, הוא דוד לא ייתן להשאיר מישהו רעב במשמרת שלו.

ככה האכיל דוד חבז את השכונה שלו במשך יותר מחמישים שנה, מתעקש להשאיר את המאפייה חיה ובועטת גם בימים שהכל נהיה מסחרי מידי, רק תושבי השכונה הוותיקים נאחזו בדוד כאילו היה להם לגורו של הלחמים, זה שמשאיר אותם עם הזיכרונות האלה שלא נותנים להם מנוח, מבינים שהוא דוד הקשר שלהם לתום ולאהבת האדם, והוא למעלה ידע להוקיר טובה לדוד, והוא נותן לו חיים ארוכים, וכעת דוד חבז היקר כל כך חוגג 93, ואנו אנשי השכונה מאחלים לך אהוב עוד הרבה שנות חיים, הלואי שנזכה לראותך ביננו עוד הרבה הרבה שנים בבריאות איתנה, דוד חבז, איש אחד שעשה שכונה אחת שבעה ומאושרת!"

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"