אלי ראובן – איש הברזל הטוב מגבעת אולגה

שוב אני קם בבוקר, ביום שישי נפלא והחזה שלי מאיים להתפוצץ, המראות האלה שלא מניחות לך אפילו לשנייה, החטופות החטופים האומללים. הפנים המבועתות האלה, הקשישות המדדות בקושי אל הרכב הממתין להם, ומסביב חיות אדם שואגים, צמאים לדם נוסף

ואני שוב בורח לי אל ימי התום, מנסה לכתוב כמה מילות אהבה לעוד דמות נערצת, אלי ראובן זה שגדל ממש איתנו בשכונה הקטנה, אני רוצה לספר לכם על אלי שלנו, " ילד פלדה", כך קראנו לו, מן אחד כזה שהיה חזק בצורה כמעט בלתי אנושית.

זה אלי שבימי החורף הקשים היה מסתובב יחף בסמטאות השכונה. מחייך את אחד החיוכים הנהדרים שלו, ואנחנו הערצנו את אלי, בעינינו אלי היה ילד פלא, כן – אלי היה חזק

חזק כזה שיכול היה להכות את מי שרק רצה, אבל אלי לעולם לא השתמש בכוחו זה כדי להרים יד על אחד החברים בשכונה, הפעמים היחידות שהוא השתמש בכוחו היה זה כדי להגן עלינו מילדים אלימים אחרים.

ואלי היה כמו אלה שקראנו עליהם בספרים, כזה אחד שלקח אותנו ליער ( כן פעם היו יערות קטנים מסביב לשכונה) שם בתוך היער הוא אלי הרגיש הכי בבית, ואלי לימד אותנו איך מדליקים מדורה נכונה, איך לצלות מיני דברים שרק הוא מצא ביער, פטריות מוזרות חלקם ממש מפחידות, אבל אהבתו האמיתית של אלי הייתה הים!!

ואנחנו היינו הולכים עם אלי לים, ושם בין החול החם לבין המים הכחולים היה אלי מלמד אותנו איך דגים, איך תופסים דג גם שאין לך ציוד מתאים. ובחוף החמישים היינו צוללים ביחד עם משקפת מצ'וקמקת

ואלי היה מוציא מיני לוקוסים ודגים נהדרים אחרים, וככה שאנחנו רטובים וקצת קפואים היה אלי מצליח להדליק מדורה, והוא היה מנקה את הדגים שזה עתה ניצודו, ואנחנו היינו מצטופפים מסביב למדורה ממתינים לדגים האלה שאלי היה מניח באהבה על האש.

ואני נשבע לכם שהייתי בכל כך הרבה מסעדות דגים בחיי, אף אחת מהם לא הצליחה לתת לי את הטעם המיוחד של הדגים של אלי!