חברים מגבעת אולגה – זה חברים לכל החיים. בכל מקום, ובכל זמן
שבוע שעבר יום שני אני חושב, השעה לערך שמונה בערב, אני אחרי יום עבודה לא פשוט מנסה לתפוס איזה שעה של זמן איכות עם עצמי לפני שאני נזרק למיטה, טלפון, על הצג לא מופיע שם ואני מחליט לענות, קול מהוסס משהו, כן אני עונה כמנסה לעודד את הצד שמנגד, זה אבי הוא אומר (שם בדוי).
ואני כמו חוזר אחורה במכונת זמן מכיר את הקול במהירות מדהימה, כאילו לא חלפו יותר מארבעים שנה, מה אני אומר ובקולי יותר מהפתעה, מה שלומך רפי? אני בסדר אני אומר, ואתה? ובלי בכלל שהתכוננתי לכך קולו נשבר, אני מתרומם מהספה, נבוך ומבולבל, ועכשיו אני כבר מרוכז וחד.
מה אבי דבר מה קורה גבר? אני רק יודע שהוא הילד הזה שלמד איתנו ביסודי גר כעת בצפון הרחוק, והוא אומר לי משפט שמלווה אותי שבוע ויותר ולא נותן לי מנוח, תראה רפי אין לי למי לפנות, אני חייב לשוחח עם מישהו! זה הבן שלי הוא חולה מאוד! ואני נמצא בכאוס כללי, אין לי עם מי לדבר, לא מבין אפילו איך ולמה,
אני אומר לו תנתק! אני מיד חוזר אליך, עושה טלפון לחבר משותף שלמד איתנו באותה כיתה, מספר לו על הטלפון הקשה שזה עתה קיבלתי, והוא החבר אומר לי משפט הכי טבעי לנו, טוב אז קדימה, בוא ניסע אליו! מין משפט טיבעי! כאילו אתמול נפגשנו, כאילו לא עברו ארבעים שנה, ואנחנו שני סבים עושים דרכנו לחפש את נעורינו רחוק צפונה
ואני ככה נכנס למן שקט מוזר כזה עם עצמי, חושב על כוחה של חברות של שכונה, חברות שנצרבה בימים ארוכים של יחד, בכאב של ילדים, ואני יודע שאנחנו עושים את המעשה הכי טבעי לנו, מעניין שאפילו פעם אחת במשך הנסיעה הארוכה הזאת לא שאלנו את עצמנו שנינו, מה אנחנו עושים?
לנו זה היה נכון, ואנחנו יושבים יחד בחצר הפסטורלית של החבר העצוב שלנו, והוא בוכה בכי של אבות, מן בכי כזה שאתה כמעט לא רואה או שומע, בכי שבוכים בו רק ליד חברים מהשכונה או מהצבא, ואנחנו יחד ולחוד מנגבים לו את הדמעות.
בחוץ השחר כמעט עולה, ואנחנו נפרדים, הוא באמת לא היה צריך לומר מילות תודה, העיניים שלו אמרו הכל, הוא הבין בדיוק כמונו, שאנחנו כאן!!! ולי היה נדמה שראיתי צל של חיוך מוכר כל כך, של ילד שמח במיוחד, ואני רוצה להאמין שהוא החבר שלנו קיבל כוחות למאבק הכל כך לא פשוט שלו!
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"