קולנוע גל – ה"סינמה פרדיסו" של גבעת אולגה
"קולנוע גל" – סינימה פרדיסו שלי! שלנו! של השכונה! של גבעת אולגה!"
נכון הוא שנגעתי בסיפור של קולנוע גל לא מעט, אבל אף פעם לא נתתי לו את הכבוד המגיע לו! לעשות עליו פוסט אחד רק בשבילו, שראיתי בפעם הראשונה את הסרט " סינימה פרדיסו" (היו הרבה פעמים נוספות אחרי הפעם הראשונה ההיא) פשוט לא ידעתי את נפשי, צחקתי ובכיתי כאחד, הרי הסרט הזה נכתב עלי!!!! אני הוא הילד הקטן הזה!
אני הוא הזה שהקולנוע היה שביל הבריחה שלו,ואנחנו ילדים, מגיעים לקולנע האהוב, הצגות יומיות, מגלים את צרלי צפלין הגדול, וכל האולם גועה בצחוק, נקי, משוחרר, השמן והרזה! איזה צמד!!! כל כך נכון, כל כך מדוייק! ושבגרנו הפך קולנוע גל לדבר הכי קסום שאפשר! שם בתוך הקולנוע הלא מפואר (למי זה בכלל היה אכפת) שם ישבנו על כיסאות העץ האהובות, שם הפלגנו לימים סוערים, דהרנו עם סוסים אצילים במרחבי מדבר מקסיקו, שתינו טקילה עם "סנצו פנצו", ובהפסקות שהיה קצת כסף קנינו בקיוסק עוגת משקפיים (שחולקה לשניים) ומין עוגה ארוכה וצרה, מתוקה להחריד, ומקנחים בגזוז אדום כדם, וחוזרים לתוך אולם הפלא.
שם חיפשנו נשיקה ראשונה, גיששנו באפלה המתוקה כתף נערה נרגשת לא פחות, והקולנוע היה לנו למאהבת של החיים, שם ראינו סרטים של גדולים, ובסרטים עצובים במיוחד ראינו גברתן שכונתי מוחה דמעה, מסתיר את בושתו מחבריו הלועגים לחולשתו, שם הכרנו עולמות אחרים, מעבר לים הגדול, ראינו נהרות שוצפים, ג'ונגלים אימתנים, ואריות שואגים.
קולנוע גל", היה כל מיוחד, נכון הוא לא היה מרופד במשי ותחרה, אבל הוא היה שלנו, לקולנוע שלנו היה נשמה! הוא היה חי! נושם! הוא הרגיש אותנו, ובימים של עצב גדול, הוא ליטף אותנו, נתן לנו כוח להמשיך, ועכשיו הוא עומד שומם ומבויש, מט ליפול, מסתכל עלינו הילדים האהובים שלו, ומתגעגע.
ואנחנו כמו אנחנו, ממשיכים את מלאכת החיים! חולפים על פניו כאילו היה ערמת בטון מיותרת, אנחנו רוצים שתדע קולנוע יקר!!! אנחנו לא שכחנו! אנחנו זוכרים! אתה היית סירת ההצלה שלנו, ואנחנו אוהבים אותך הכי בעולם!"
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"