גבעת אולגה א' ב' ג' ד', והאריסה של מגילה
זה כמה ימים אני מנסה להבין את החלוקה המוזרה הזאת בשכונה, אולגה א' ב' ג' ד', מין חלוקה שאין בה כלום עם זהות או משהו ריגשי, לקחו אוכלוסייה וחילקו אותה בצורה דיי שרירותית, מצחיק לחשוב שהיו כאלה שחשבו שיש משמעות להיותם גרים באולגה א' או ב' שאולי הם נחשבים יותר, בשורה התחתונה כולנו היינו שייכים לאותה שכונת יוקרה גבעת אולגה.
ואני דוקא רוצה לומר כמה מילות אהבה על אולגה ד', באמת בחלוקה העלובה הזאת של הרשויות אולגה ד' נחשבה תמיד לשכונה הכי פחות מטופחת (אפשר לחשוב שבשאר השכונות היו שדרות של ורדים מטופחים) אבל מה שהרבה אנשים לא ידעו ששכונת אולגה ד' הייתה השכונה הכי משפחתית.
ההזנחה הפושעת של ראשי העיריות לדורותהם לא פגמה באהבה המיוחדת שהיתה בין התושבים, למרות שלא היתי תושב השכונה ממש, הייתי מספיק קרוב לדעת את הדינמיקה המיוחדת בין התושבים, יום חמישי בנלי, אני משוטט לי בין סמטאות השכונה, ואני כל כך נדהם לראות ששום דבר לא השתנה במשך חמישים שנה בקירוב.
אותם בתים ישנים שחלקם ממש מט ליפול, אותה הזנחה, פחים מלאי זבל שחתולים אימתניים משוטטים סביבם, פה ושם הצליח תושב כזה או אחר להוסיף איזה חדרון עלוב לילד או למשפחה שגדלה, ולראות מסביב ממש את מגדלי היוקרה, ולהבין איזה נורא העוול, ובאמת אין לי דבר וחצי דבר נגד התושבים החדשים, נהפוך הוא, אני חושב שהגעתם לשכונה יכול לשדרג את איכות החיים ולשפר אותם.
רק נבצר מבינתי להבין למה הרשויות לא חשבו לעשות מעשה ולתת שדרוג לשכונה ביחד, ואני מגיע למכולת של מגילה ואפילו אני לא מבין למה נכנסתי למן התרגשות לא מובנת, משהו בריח של המקום, משהו שהחזיר אותי אחורה בזמן, כך או כך הרעב התחיל לכרסם בי, ואני שואל אם יש משהו לאכול, לפני שבכלל השבתי.
הוא מכין לי לחמנייה עם נקניק, להוסיף חריף? אני מהנהן בחיוב, ביס ראשון ואני מרגיש איך הגוף שלי מקבל מנת אושר, החריף הוא אותו חריף של פעם, מן עריסה חריפה מתוקה, זו שהיינו אוכלים בהפסקות של עשר אצל המכולת של צבי, כן זו המכולת מול בית הספר עמישב, או אצל מגילה האבא.
ואני מטבל את הלחמנייה מופלאה הזאת עם בקבוק קולה קר, אושר צרוף, ומסביב הקירות הצרובים של השכונה מביטים בי בהשתאות מופגנת, מנסים להיזכר באיש מוזר שחזר לשכונת נעוריו, אולי כדי לגנוב עוד כמה רגעים של ילדות שחלפה הלכה לה, אבל דבר אחד בוודאי לא השתנה, התושבים הם אותם תושבים, טובים, תמימים, והכי אולגאים!
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"