חנה "המשוגעת" מגבעת אולגה, שלבסוף נכנעה לסיוטי השואה!

אני חושב שהיתי בגיל שש או שבע, היא הייתה זו שגרה בבית ההוא עם הצעקות, מן בית כזה ששמעת המון את המשפט, "גרה שם משוגעת", אסור ללכת לשם!

אבל כמו כל ילד ככל שאסרו כך רציתי לבדוק מה בדיוק יש בבית הרפאים הזה, וכך אני מוצא את עצמי מציץ דרך החרך של הבית, רוצה להבין למה האישה היפה הזאת צועקת, למה דווקא בלילות

הימים ימים של צנע נורא, ולא היה קשה היה לראות איך אחת לשבוע היה מגיע טנדר ירוק פורק ארגזים ומוביל אותם אחר כבוד לתוך הבית ההוא, אז זה קרה, יום סתמי לחלוטין ודפיקה בדלת, בפתח עומדת זו המשוגעת".

אני עדין רואה את אימי פותחת זוג עיניים מופתעות ואולי מעט מבוהלות, ממלמלת משהו לא ברור, והיא העומדת בפתח אומרת מיד בעברית מקולקלת, יש הרבה אוכל! רוצה לתת! ובלי בכלל לחכות זזה ומאחור שלושה ארגזים מלאים בכל הטוב שבעולם (מסתבר שמשפחתה המורחבת חייה בקיבוץ די סמוך) טוב זה סוג פנטזיה, פירות ופרודוקטים שלא הכירנו, וברור הוא שהמשוגעת" הפכה להיות יקירת הבית ואני זכיתי להכיר אדם שפתח לי עולמות חדשים.

זו המשוגעת" בוגרת מחנות ההשמדה בסוביבור, איבדה בעל ושלושה ילדים, שם בתוך הבית ההוא מצאתי עולם של ספרות קלסית. בגיל שמונה הקריאה לי המשוגעת" פרקים שלמים מסיפורי הופמן" קלאסיקות של אנדרסן", ומוזיקה קלאסית שהטריפה לי את החושים, ונפשי נקשרה בנפשה, לפעמים הייתי שואל שאלות שרק ילד יכול, דודה חנה? איך קראו לילדים שלך? והיא הייתה נאטמת במן מבט קפוא, עזוב את זה ילד, זה לא לעכשיו".

והלילות לא הניחו לה, הם אלה שרדפו אותה מהעבר הנורא שלה פרצו לתוך נפשה המיוסרת דווקא בלילות חודרים לתוך נימי נפשה וגוררים אותה באכזריות לתוך העבר הנורא, ואני אהבתי אותה כל כך, אהבתי את המלחמה שלה לתת פייט לשדים שרדפו אותה מעברה, את הניסיון ההרואי שלה להמשיך לנהל חיים, להתלהב ממוזיקה מסיפור טוב, לראות את היופי בתוך האין כלום.

יום לא בהיר בכלל, ואני כבר בן 12 לערך ומהומה ליד הבית ההוא, אמבולנס וניידת משטרה, המון אדם מסביב, אני מפלס לי את דרכי לכיוון, כבר אז הבנתי, חנה ההיא "המשוגעת", היא החליטה שזה מספיק! שם באמבטיה הוורודה שלה היא לקחה את חייה בידה והלכה אל ילדיה ובעלה. "חנה" הייתה מופת של אהבה בלתי אפשרית, אחת ששרדה את התופת ויכלה לה! ואני הכי מתגעגע אל המשוגעת" שלי!!!!!

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"