חורף – גבעת אולגה / אבי סולומון

אספר לכם את הסיפור המשוגע הלא ייאמן הזה . חלפו כמה שנים מאז, ועדיין לא התאוששתי מאותו לילה ארוך במיוחד בינואר של שנת 92, בחורף הכי קשה שהיה מזה עשרות שנים בגבעת אולגה.

בלילות סוערים במיוחד הרחובות שבפאתי גבעת אולגה זכו בביקוריו של הזקן. לבוש סחבות כהות, סובב היה כמה שעות ועושה מעשים משונים. תמיד נשא עמו שני שקים, גדולים , שבתחילת שיטוטיו היו ריקים ולאחר כמה שעות היו נפוחים עד מאוד. בשכונה, אף אחד לא הכירו, מהיכן הגיע, מה שמו, האם בעל משפחה הוא וכמובן במה הוא ממלא את שקיו.

תמיד החל את סיבובו בשעות הערב המוקדמות, חולף על פני בתים ובניינים כאשר מבטו מופנה מעלה רוב הזמן. נצמד היה אל קירות הבניינים וממתין כאשר אחד השקים פתוח קמעה, באחת הפעמים נפתח חלון בקומה מעליו וילד הציץ אל תוך השק, אך הוא לא ראה דבר, פנים השק היה חשוך לגמרי, הזקן חש בנוכחות המציצן פלט כמה מלמולים בשפה לא מוכרת ונעלם במהירות מעבר לפינה.

באחד הערבים, חשבתי לעצמי שהגיע הזמן לפענח את העניין, והחלטתי לעקוב אחריו. באותו ערב כיסיתי עצמי היטב, מכנסים בצבע אפור מבד עבה, נעליים גבוהות כהות אף הן, גופיה בעלת שרוולים ארוכים עשויה פלנל, סוודר הסרוג בצפיפות רבה, ומעל מעיל ארוך, ,שחור. והכי חשוב, כובע צמר אדום כהה שאימי סרגה לי לפני כמה שנים. התבוננתי במראה, התאמתי לחלוטין לשירו של בוב דילן.

יצאתי לרחוב – צומת הרחובות, "הנגב" ו-" העיר העתיקה " היה הצומת החשוך ביותר, מנורות הרחוב לא פעלו שם כראוי והחלטתי להמתין שם. נכנסתי לסקפה (חדר המדרגות) הראשונה ונעמדתי בפתחה.הרוח איימה לכבות את הלהבה הקטנה בסיגריה שהיתה תחובה בפי, רגליי כאבו מהעמידה הממושכת לאחר זמן מה התיישבתי על המדרגות שהיו קפואות למגע ידי. הצטערתי שאין לי שני פיות, אחד לעישון והשני לשרוק את have a cigar .

הוא הופיע. נעצר מול הבית בפינת הרחוב. הביט מעלה מספר שניות, כאילו בוחן את הסערה, לעיתים פלט מלמול לא ברור ונאנח כאימא מאוכזבת. הוא המשיך לטפס במעלה רחוב, ואני אחריו בודק כל העת שהמרחק בינינו לא קטן יתר על המידה. הקפדתי להישאר צמוד לבנייני המגורים, בכדי לא לבלוט על ברקע הרחובות הריקים. ברחוב "הקונגרס" פנה ימינה לכיוון שורת החנויות הקטנות. ליד החנות של הטוניסאי תבלינים הסתובב לפתע לכיווני, אך הביט מעלה וצפונה. לא עניינתי אותו כלל. הוא גילה עניין בברקים שנצצו מעל לראשי מכיוון צפון. כשהחזרתי מבטי לאחר שהתבוננתי אף אני צפונה בניסיון להבין במה הוא ממוקד, לא ראיתיו. נעלם.

רעש האוטובוס המתקרב נבלע בתוך המולת הרעמים והגשם. בתחנת האוטובוס מצאתי מסתור לרגע. דלתות האוטובוס נפתחות וממנו ירדה במהירות אותה אדמונית מוכרת. לפני שנים רבות הסתובבנו יחד, חדלנו לאחר שעברו לדרום הארץ. קיפצה אל תוך התחנה ונעמדה לידי, שנינו המומים מהמפגש המקרי. לחשתי " מה את עושה כאן פונפון ? "   חייכה וענתה "למה אתה לוחש ?", "אני עוקב אחרי מישהו " עניתי במבוכה וחייכתי. צחקקה וענתה שבאה לבקר חברה.

"נשארת מתוק עם אף גדול" אמרה לפני שנצמדה אלי, נישקה אותי על שפתיי ורצה אל הרחוב ממול תוך שהיא פותחת את מטרייתה הגדולה. טעם האפרסקי של שפתייה גרם לי לעצום את עיניי ולחלום שאני נמצא במכונית אמריקאית לבנה וארוכה מדגם "בוקפאלוס", נטולת גג ואני נוהג בה לבוש חליפת חלל כתומה לאורך כביש 66 כשברקע ריי צ'רלס עם hit the road jack . ברדיו התחלף השיר וטיפות גשם קרות היכו את פניי, התעוררתי מחלום ההקיץ ופתחתי בריצה לכיוון חוף הים. למה לכיוון הים ?,תחושה.

דילגתי מעל נחלי המים הצמודים למדרכות, בהם השטנו סירות נייר כילדים, ומדי פעם עצרתי באיזו סקפה (חדר מדרגות) לקחת אוויר. המשכתי לרוץ ופניתי שוב ימינה במורד רחוב "הנגב". כמעט צרחתי משמחה כשזיהיתי את דמותו חוצה את חיבור הרחובות בקצה המורד אל תוך גן השעשועים הישן לכיוון חוף "זבולון" . תוך כדי ריצה חלפה בי המחשבה על החורבה שהיתה פעם ביתו של האיש* אשר קנה אדמות רבות באזור וקבע שם את מושבו. אחרי דקותיים חלפתי על פני המנוף הצהוב והישן אשר שיני הזמן ורוחות הים אכלו את ברזלו והגעתי לשיפולי ההר ולתחילת גרם מדרגות ארוך ומעוקל אשר הוביל אל הבית חורבה במעלה ההר.

הזקן ושקיו הנפוחים נעלמו בפתח הבית המט לנפול ואני זינקתי מעלה מנתר על פני מספר מדרגות בכול ניתור. הגעתי אל שרידי הבית המפואר שבקושי עמד על תילו כעת. נכנסתי דרך הפתח הראשי, לא היה כל זכר או סימן לזקן. הרוח העזה במקום כה גבוה ופרוץ היתה נוראית ואני חיפשתי אחרי מחסה או פתח נסתר דרכו בוודאי נעלם.

עיני ראיתי את מבנה השירותים הקטן שהיה במרחק של כמה מטרים מהבית, אמרתי לעצמי "אני יודע שאתה שם פטר שלמיאל* שכמוך" , קפצתי דרך החלון הגדול אל החצר הישנה ופסעתי לתוך בית השירותים הקטן. בפעם הראשונה לאחר עשרות פעמים שביקרתי כילד במבנה זה, הבחנתי בפלטת מתכת מוזרה למראה עם נקב הרמה בצידה. חייכתי כשהרמתי את פלטת המתכת הכבדה, התגלה פיר ארוך וצר, שמקור אור חלש בתחתיתו האירו קלות. לכל עומק הפיר היה סולם צר רב שלבים. הזדרזתי לרדת מטה אט אט. להערכתי עומק הפיר היה כ-20 מטרים ונדרשה לי דקה שלמה להגיע לתחתיתו .

בקצה הסולם נעמדתי במבואה קטנה וצנועה בה דלת עץ כבדה למראה.  רעשים מוזרים נשמעו מעברה השני.  היו אלו רעשים שלא ייתכנו בעומק שכזה, היו אלו רעשי חורף! נאבקתי עם הדלת זמן מה עד שהצלחתי לדחוף אותה וקפצתי פנימה. ואז צפיתי במחזה שלא ייאמן. באולם שלא ניתן היה לראות את קצותיו עמד הזקן עירום כביום היוולדו מול מיכל זכוכית בעל ממדי ענק, שבתוכו…..סערה !!

צבטתי את עצמי עד זוב דם. חששתי שאני בסרט סרט בסדרת "סיוט ברחוב אלם", הדם בצבת על עורי אך המחזה שמולי היה ונותר. עננים שחורים שוטטו במרומי ה"אקווריום", הבזקי ברקים מסנוורים, "בומים" אדירים של רעמים נשמעו כל העת, שלל רוחות נישבו והניפו כמויות של טיפות גשמים לכל עבר.

ואז, ראיתי את הדבר היפה ביותר שראיתי או אראה בכל חיי , היה זה ברק צבעוני ארוך וזוהר שעיוור אותי לכמה שניות ארוכות, הספקתי לראות אותו בשלל צבעים כחול, אדום, ירוק, כתום, צהוב, סגול ועוד, מספר שניות לאחר מכן הופיע עוד ברק שכזה אך בו שלט הצבע הירוק, וברוב הברקים לאחר מכן שלט צבע מסוים, לפתע חשתי לחץ בחזי, הבנתי שהפסקתי לנשום.

שאפתי מלוא ריאותיי אויר ואז הרוחות המיוחדות "הגיעו", הגשם הועף כל כמה שניות לכיוון אחר, מהפינה הרחוקה של ה"אקווריום" התקרב קונוס רוח הפוך , זה היה טורנדו. אמיתי. הרעמים המשיכו "התגלגלו" ברעש נוראי , ואז שמתי לב שגם הטיפות היו צבעוניות שצבען השתנה כל הזמן. כלום לא היה קיים מלבד מחזה זה. נתקעתי במקומי כאשת לוט* ולא יכולתי להניד עפעף שלא לדבר על רגל או יד.

התחלתי מחייך וצוחק לעצמי כליצן יומרני עד שצחוקי הגיע לאוזניו של הזקן העירום. הוא הסתובב, הביט עליי ומבטו הראה שהוא בהלם מנוכחותי. עיניו ופיו נפערו והוא צרח צרחות נוראיות אני בטוח, אך הן כמעט ולא נשמעו בגלל שאון הרעמים ומשבי הרוח האדירים.

כשהבין שאיני שומע דבר ניגש אל פאת האקווריום והעביר את ידו מעל מה שנראה כחיישני קירבה בעלי דוגמאות פסים שונות. כהרף עין הכול פסק. הרוחות העזות פסקו, העננים השחורים עמוסי המים לא זזו כמריונטות שחוטיהן נגזרו, ורק רעמים מרוחקים מאוד נשמעו מדי כמה שניות. הוא התקרב אלי. נעמד קרוב מאוד עד שיכולתי לחוש את נשימתו ואת הבל פיו כאשר החל לדבר.

"מה אתה רוצה ?" שאל. וחששתי שיתגלה כגרסה מודרנית של ד"ר קליגרי*, אך קולו היה מרגיע וענייני בו זמנית. "אני רוצה כזה". עניתי תוך שאני מרים מעט את ראשי כמסמן על האקווריום האדיר. הוא חייך. הבנתי מחיוכו שהוא ציפה לרגע זה. ולפי החלטיות מעשיו הבאים, נראה שכבר הכין עצמו מראש לתסריט זה.

הוא ניגש הצידה ועטה חלוק בהיר, "בוא אחריי" ,אמר ופסע לכיוון דלת שלא הבחנתי בה קודם, מייד כאשר נפתחה הדלת נדלק בפנים אור חזק שהאיר פרוזדור ארוך ,נכנסנו פנימה וזו היתה הפעם השניה בה עצרתי את נשימתי בתימהון בלילה הזוי זה.  הקיר הימני היה מורכב משורות ארוכות של מיכלי מתכת ענקיים עם מחברים שלא הכרתי דוגמתם.

על המיכלים נכתבו מילים שבסיטואציה אחרת הייתי אומר שאני נמצא באולם משחקים ענק לזאטוטים. "ברקים רגילים :עוצמות 1-4", על התיבה הראשונה, "ברקים רגילים :עוצמות 4-7", על התיבה הבאה, וכך הלאה עד לאמצע השורה,בהמשכה התיבות נשאו את הכותרות הנפלאות הבאות "ברקים צבעוניים-ירוק", "ברקים צבעוניים-כתום", להערכתי היו בשורה זו כחמישה עשר מיכלים כאלו. שורה מעל הכילה רעמים מקוטלגים לפי עצימות, תדירות, משכם ,וכן מיקומם יחסית ללב הסערה, רחוקים קרובים, מתגלגלים וכן הלאה, הרוחות לפי כיוון נשיבה: צפונית, דרומית וכדומה, עוצמותיהן, גובהן, זמן נשיבתן.

כל מרכיבי החורף היו במחסן בלתי הגיוני זה ואפשר היה לפרסם קטלוג עב כרס על תכולה מרשימה שכזו, אזכיר רק חלק מהפריטים :סוגי הגשמים, גודל הטיפות, עלי עצים לפי צבע וגודל, שלוליות צבעוניות, עננים לבנים, כהים עד שחורים מאוד, קטנים בינוניים וגדולים. אפילו קשתות בגדלים שונים זכו למיכלים משלהן. חשבתי לעצמי שאפילו ז'ורז' פרק * לא היה מצליח לייצר מפרט שכזה. לאחר התבוננות של כמה דקות פנה אליי הזקן "מה אתה רוצה שיהיה בחורף שלך?".

חייכתי חיוך גדול ולרגע חשבתי שאני במכולת של גרושקא  "תן לי בבקשה, חמישה ברקים צבעוניים ,אדום ,ירוק ,כחול וכתום, כמו כן שני רעמים מתגלגלים מרחוק לקרוב ושלושה רחוקים" ,הזקן אץ רץ בין התיבות עם מיכל קטן יחסית וחיברו כל פעם לתיבה המתאימה באמצעות מתקן מיוחד, "בנוסף רוח מזרחית ושני הוריקנים גודל ממוצע, וטיפות בגודל שהיה במיכל שלך". "גודל שש, אם כך", הצליח ללחוש "המוכר" התשוש. "ופריט אחרון, עננים כהים דרגה ממוצעת בגודל בינוני".

הזקן הניח את המכל מולי ושאף אויר בקצב מואץ, "קח. לך." אמר בנועם. "אל דאגה, לא אשוב". פסעתי במהירות בדרך חזרה כשהמכל צמוד לחזי, ואני חש כל העת הלמות המזעזעות אותו, אין לכם מושג כמה גדול היה החיוך על פניי, מיד כשהגעתי לדירתי עליתי לעליית הגג ואטמתי כל פתח בצורה הטובה ביותר שיכולתי, המתנתי כשעה עד ששוב שרר בחוץ מזג אוויר סוער, משהחלו הרעמים החזקים, התפשטתי, פתחתי את מכסה התיבה ונעמדתי במרכז החדר.

יומיים תמימים עברתי חורף בצורה שאף אדם עבר אי פעם, ואתם הרי מסוגלים לתאר מה התחולל בעליית הגג שלי. הוכיתי על ידי הברקים אינספור פעמים, אוזניי איבדו כל יכולת לשמוע רעש שהוא חלש מרעם שמוקדו כחצי מטר מאוזנך, הסתובבתי כמה שעות באחד ההוריקנים שסחף אותי כרצונו עד שנפלתי מחוסר הכרה.

לאחר יומיים אלו ייפיתי את כוחו של ידידי הטוב לטפל בכל עניין כספי .סיפרתי שאני מסתגר לשם כתיבת יצירת חיי. איני יודע כמה זמן חלף מאז, ואין הדבר מעניין אותי כלל. יש לי את החורף שלי, שהוא רק שלי.

• אבי סולומון